היום הוא היום השני למבצע "שאגת הארי" באיראן, אך הכשלים נותרו כפי שהיו עבור אנשים עם מוגבלות בעתות מלחמה. הלילה נהרגה עובדת זרה שטיפלה באישה סיעודית בתל אביב לאחר ששהתה איתה בדירה ללא מיגון.
בסרטון (בתחילת הכתבה) ניתן לראות כיצד שי לי אלמליח מבאר שבע, ילדה על הרצף שמתמודדת גם עם אפילפסיה ומחלות נוספות שסיפורה נחשף כאן בשווים בחודש נובמבר, נישאת על הידיים של אביה, שנאלץ לרדת כמה קומות כדי להגיע למקלט משום שלא אושרה להם דירת קרקע.
למרות התיעודים האלו וצירוף כל המסמכים הנדרשים, משרד השיכון ועמידר לא מאשרים מעבר לדירה נגישה, דבר שמותיר את המשפחה במצב מסוכן, בשל העובדה שהוריה של שי לי, הנעזרת בכיסא גלגלים, צריכים להרים אותה ולסחוב אותה במדרגות אל המקלט.
"שלחנו את כל המסמכים שביקשו ועדיין ביטלו לי את האפשרות לדירת קרקע וגם לא נותנים לי לערער על הדבר הזה", אומרת אמה של שי לי, פבין לאחר שבתחילת החודש קיבלה מכתב ממשרד השיכון כי הבקשה נדחתה. "אנחנו כבר חסרי אונים. אנחנו יושבים בכניסה ולא מצליחים לרדת", משתפת האם בצער. "בעלי עלול ליפול עם הילדה כי היא במשקל כבד".
רק בשבוע שעבר פורסם דו"ח מבקר המדינה, שבו נכתב על הכשלים בפינוי. הגרפים המנתחים את מוכנות הרשויות המקומיות מצביעים על כך שרק ל-22% מהרשויות המפנות היה מסד נתונים דיגיטלי מעודכן שאיפשר איתור מהיר של אנשים עם מוגבלות בתוך פחות מ-24 שעות.
ב-78% הנותרים המידע היה חלקי, מיושן או לא קיים במערכות החירום, מה שהוביל לכך שאלפי אנשים המתינו לחילוץ מונגש במשך זמן שחרג ב-150% מהמותר על פי נהלי החירום של פיקוד העורף.
המבקר ציין כי חוסר המידע הזה תורגם לכאוס לוגיסטי: אמבולנסים ורכבי הסעות מונגשים נשלחו לכתובות לא רלוונטיות, בעוד שאנשים הרתוקים לכיסאות גלגלים נותרו בבתיהם ללא יכולת להגיע לנקודות הריכוז. נתון מאכזב נוסף מראה כי רק 18% מהרשויות הפעילו מערך ביקורי בית יזום לאוכלוסייה זו בימים הראשונים ללחימה, מה שהותיר את רובם תלויים בחסדי שכנים או מתנדבים מזדמנים.
כאשר בוחנים את שלב הקליטה בבתי המלון, הגרפים בדו"ח חושפים פער תהומי בין הצהרות הממשלה למציאות בשטח. מתוך כ-430 בתי מלון ומתקני הארחה שפתחו את שעריהם למפונים, רק ב-12% מהם נמצאה התאמה מלאה של מה שמכונה רצף נגישות.
המשמעות המספרית היא ש-88% מהמתקנים כשלו במתן מענה בסיסי באחד או יותר מהפרמטרים הקריטיים: חניה מונגשת, מעלית רחבה מספיק, פתחי דלתות מותאמים או מקלחונים נגישים. היה פער של 65% בין צורכי הנגישות לבין המענה בפועל בתוך המלונות בנגישות למרחבים הציבוריים כמו חדרי אוכל, אולמות כנסים ואפילו מרחבים מוגנים.
מכון ירושלים לצדק יחד עם העמותה לקידום זכויות הסיעודיים בישראל עתרו לבג"ץ נגד שרי הפנים והביטחון וכן ועדת העבודה והרווחה של הכנסת בבקשה להורות למדינה לחייב ולהורות על אספקת מיגון זמין נגיש ומיטיבי וקרבה לשהייה במיגון זמין באמצעות שינוע של אנשים עם מוגבלות ובכלל זה אנשים סיעודיים מורכבים המסתייעים במטפל.
בעתירה שהגיש עו"ד גיא אקוקה, דורשים העותרים לפנות את אותם אנשים מבתיהם לבתי הארחה שבהם ממוקמים מרחבים ממוגנים נגישים.
"ציבור הנכים בישראל זועק בימי מלחמה אלה בהיותו נתון תחת מטחי אש כבדים ביותר לקבל סעד להגנה על חייו ושלומו במרחבים מוגנים זמינים נגישים, מונגשים ותקניים", נכתב בעתירה. "היעדר מוצא למרחבים אלה מותיר אותם חשופים ומופקרים ללא הגנה לסכנת תמותה מיידית כתוצאה ממטחים קטלניים אלה בכל שעות היממה. על כן יש לפנותם לאתרים מותאמים בהקדם, בדחיפות וללא שיהוי ודיחוי".
אלכס פרידמן, מייסד ויו"ר ארגון "נכה לא חצי בן אדם", אמר: גם בסבב הזה, מי שמשלמים את המחיר הכבד ביותר הם אנשים עם מוגבלות, אזרחים ותיקים, אנשים סיעודיים – ולצערנו גם המטפלים והמטפלות שלהם. אסור שנשלים עם המציאות הזו. על כולנו – ובעיקר על הממשלה ומקבלי ההחלטות – להיות קשובים, לאתר ולפנות אנשים השוהים ללא מיגון, ולספק סיוע מיידי ומותאם. מדובר בהצלת חיים של ממש".
