במשך שלושה עשורים עומדת מרגלית טובי על במות ברחבי הארץ כמספרת סיפורים. כעת היא בוחרת לספר גם את סיפורה שלה – ואת סיפוריהם של תשעה אנשים עיוורים נוספים – בספרה החדש "איך הם עושים את זה", שנולד מתוך רצון אחד פשוט: להכיר לציבור את החיים מאחורי העיוורון.
"רציתי שיכירו אותנו", היא אומרת בשיחה עם שווים. "רציתי שידעו שעיוורים הם אנשים נורמליים. אנחנו לא קדושים, ממש לא. מאז העת העתיקה יש הרבה דיבור סביב העיוורון. מצד אחד, במיתולוגיה היוונית יש את העיוור שרואה הכול טוב יותר מכולם. מצד שני, בתלמוד נאמר 'עיוור חשוב כמת'. היה לי חשוב להעביר את המסר שאנחנו פשוט אנשים. יש בינינו אנשים מאוד טובים ויש בינינו רשעים גמורים".
הרעיון לספר החל בסדנת כתיבה שהנחה שבתאי מג'ר. שם כתבה מרגלית את הסיפור "אינקובטור", המתאר את ילדותה. "כתבתי את הסיפור כהצדעה להורים שלי", היא מספרת. "עצרתי אותו סביב תיאור חיי בגיל שבע. זה היה לי הכי נוח. חשבתי שלאנשים אחרים קרו דברים יותר מעניינים. לא הפכתי לעורכת דין ולא טיפסתי על האוורסט".
לאחר שסיימה לכתוב את סיפורה, החליטה שלא להסתפק בו. "בחרתי לראיין עשרים אנשים", היא אומרת. "נסעתי עד רמת הגולן בשביל לראיין מישהי. בסוף בחרתי תשעה סיפורים. היה לי חשוב לספר על אנשים שונים. לא רק ספורטאים, למרות שהרבה מהם עוסקים בספורט. חלק מהאנשים התעוורו באמצע החיים, חלק עיוורים מלידה כמוני".
לדבריה, הראיונות הפכו למסע אישי ומרגש. "נחשפתי לסיפורים לא פשוטים. אנשים נתנו בי אמון. אחד המרואיינים אמר לי: 'סיפרתי לך דברים שאשתי לא יודעת. עכשיו היא תדע'".
כך תרצה אתר נכנסה לחיי
הרבה לפני שהפכה לסופרת, טובי בנתה לעצמה קריירה כמספרת סיפורים. "יש לי תואר ראשון בספרות ותנ"ך ותואר שני בספרות מאוניברסיטת בר אילן", היא מספרת. "עוד לפני שבישראל ידעו מה זה מספרי סיפורים, הייתי מספרת סיפורים לפעוטות בגני ילדים. זה לא התאים לי וממש לא התאים להם, אבל אז עוד לא הבנתי את זה".
נקודת המפנה הגיעה כשגננת ביקשה ממנה להופיע בפני צוות גננות. "תהיתי מה לספר", היא משחזרת. "בסוף החלטתי לספר איך בגיל 14 פניתי לתרצה אתר, כי הערצתי את נתן אלתרמן ורציתי שהיא תדריך אותי בשירה. במקום זה היא סיפרה לי על הילדות הקשה שלה. פעם בשבוע או שבועיים היא הייתה מתקשרת ומספרת לי סיפורים שהיו מעל לכוחותיי. אחר כך היא מתה לי".
הסיפור הזה הפך למופע. "הגננות קפצו עליי וחיבקו אותי", אומרת טובי, "הן עודדו אותי להמשיך להופיע איתו". בהמשך הכירה את הזמרת גילה חסיד, ויחד הן העלו מאות מופעים סביב יצירתו של נתן אלתרמן. "את גילה לא עניין אם אני עיוורת או לא. העלינו משהו כמו 400 או 500 הצגות של 'אלתרמן בנעלי בית'".
בהמשך יצרו השתיים גם את המופע "נסיכות של אמא", העוסק בילדות ובנעורים של אישה עיוורת. כיום הן ממשיכות להופיע יחד במסגרות שונות, ובהן הגדוד העיוורי ומועדון יאצ"ק. "יש לנו קטע", היא אומרת בחיוך. "תגידי לנו נושא ואנחנו נמצא דרך לכתוב עליו הופעה".
במקביל, היא משתתפת גם ביוזמות נוספות של קהילת העיוורים, ובהן ההצגה "מסעות" ומופע הספוקן וורד "לא רואות ממטר", שבהם, לדבריה, מצאו דרך להמחיז גם פרק מתוך "אינקובטור".
ספר שמונגש גם בהקראה
אירוע ההשקה של הספר נערך במרכז לתרבות מונגשת – מקום שטובי קשורה אליו גם בזכות המיני־פודקאסט "אומרים שירה", שבו עסקה בשירה עברית. "אני מאוד גאה בפודקאסט הזה", היא מציינת.
גם ההקלטה של הספר נעשתה בדרך מעט שונה מהמקובל. "בדרך כלל ספר מוקלט על ידי קריין אחד", היא מסבירה. "כאן הספר הוקלט על ידי מגוון קריינים. קריינית אחת מקריאה את הקטעים שלי ותשעה קריינים אחרים מקריאים את תשעת המונולוגים".
בנוגע לספר החדש, חשוב לה לומר כי העבודה עליו חידדה עבורה עד כמה הרוח האנושית מסוגלת להתמודד עם אתגרים. "היא גורמת לאנשים לעשות דברים שלא ייאמנו", היא אומרת, "כמו לטפל באמא סיעודית כשאת לא רואה בעצמך ויש לך ילדים קטנים".
היא מאמינה גם שהורים צריכים לאפשר לילדיהם להתמודד יותר עם אתגרים. "אנחנו מפנקים את הילדים שלנו יותר מדי ומגישים להם הכל על מגש של כסף. אנחנו לא נותנים להם להתמודד. ילדות קצת קשה, לא הרבה, יכולה להוציא מהם כוחות שהם לא ידעו שיש בהם".
אבל מבחינתה, המסר החשוב ביותר של הספר נשאר פשוט וברור. "רציתי שיכירו אותנו", היא אומרת. "רציתי שידעו שעיוורים הם אנשים. לא יותר ולא פחות".
