אמי ימיני ירדה לשכיבה במטווחים, כחלק מטירונות שגרתית. כשניסתה לקום, פיקת הברך שלה נפרקה. היא נשלחה לחובשת, ושם נאמר לה כי מדובר ב"מכה יבשה" שתעבור בתוך יומיים או שלושה. אלא שהכאב לא חלף. הפציעה במטווח הפכה לתסמונת כאב כרונית ולנכות שתלווה אותה כל חייה.
כיום ימיני, בת 25, היא משפיענית ויוצרת תוכן מצליחה, סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת רייכמן ונכת צה״ל המתמודדת עם CRPS ופיברומיאלגיה. CRPS היא תסמונת כאב כרונית המתפתחת בדרך כלל בגפה לאחר פציעה וגורמת לכאב מתמשך ולעיתים קיצוני. גם מגע קל, מים או אפילו תנועת אוויר עלולים לעורר כאב עז. פיברומיאלגיה, לעומתה, מתבטאת בין היתר בכאבים מפושטים בגוף.
"כשפרקתי את הפיקה ישר הרגשתי שמשהו קרה", משחזרת ימיני בשיחה עם שווים. לדבריה, הפריקה יצרה טראומה פיזית שעוררה את ה־CRPS, אך העיכוב באבחון ובקבלת הטיפול החמיר את מצבה. במשך חודשים היא הופנתה לשורה ארוכה של רופאים, מרפאות ובתי חולים.
"הייתי כל שבוע אצל עשרות רופאים", היא מספרת. "איבחנו אותי בדברים לא נכונים, רצו לעשות לי טיפולים שבעתיד היו יכולים להזיק ואפילו ניתוח לקיבוע הפיקה – משהו שאי אפשר לעשות במצב של CRPS". מצבה הלך והידרדר. היא התקשתה ללכת ונזקקה לכיסא גלגלים; גם עם קביים, מרחק שאמור היה להימשך חמש דקות ארך מבחינתה שעה.
לטענתה, הטיפול המשמעותי החל רק כעבור ארבעה או חמישה חודשים, מאוחר מכפי שנדרש במקרה שלה כדי להגדיל את הסיכוי לשיפור. "עברתי המון רשלנויות רפואיות שגרמו לזה להגיע למצב אל־חזור", היא טוענת. "כשהגעתי לבית החולים כבר דיברו איתי על כריתה. ממש נלחמתי להשאיר את הרגל".
ימיני סירבה לוותר. היא שילבה בין טיפול בבית החולים לטיפולים פרטיים וביצעה תרגילי פיזיותרפיה באופן יזום כמעט מדי שעה בתקווה לשיפור במצבה. רק לאחר שחרורה מהצבא, היא מספרת, הבינה שהמגבלה לא תהיה זמנית. "הייתי מאוד ‘צהובה’ ומאוד רציתי להישאר בצבא ולתרום. רק כששיחררו אותי הבנתי שזה הולך להשפיע על כל החיים, עד כדי כך שאני אפילו לא יכולה לסיים את השירות".
"גרמו לי לכאב במכוון"
לצד העיכוב באבחון, היא מתארת יחס רפואי שהותיר בה צלקות נפשיות ופגע ביכולתה לסמוך על גורמי רפואה, אף שהיא זקוקה למעקבים קבועים. לדבריה, היו רופאים שלא האמינו לעוצמת הכאב שלה ואף גרמו לה כאב במכוון כדי לבחון את תגובתה. "הם היו נוגעים ומכאיבים לי עוד יותר רק כדי לראות איך אני מגיבה לכאב", היא משתפת.
כשנשאלה אם החוויה הייתה מעין גזלייטינג רפואי, השיבה ללא היסוס: "מאוד, מאוד". לדבריה, דווקא משום שה־CRPS עלול להתפתח בעקבות פגיעה שנראית בתחילה קטנה, קל לסביבה להמעיט בחומרתו. "אני לא אמורה לדעת מה יש לי. אני אמורה ללכת לרופאים כדי שהם יאבחנו וזה אמור להיות תהליך מיטיב. במקום זה הרגשתי שלא באמת מתייחסים לכאב ברצינות".
עם הזמן גילתה ימיני שלא רק בכאב שלה מטילים ספק, אלא גם בזהותה כנכת צה"ל. בדמיון הישראלי, היא אומרת, צמד המילים הזה עדיין מעלה כמעט אוטומטית תמונה של גבר לוחם שנפצע בקרב.
"יש שוני בהסתכלות חד משמעית", היא אומרת. "קודם כל, יש סטריאוטיפ מסוים לגבי האופן שבו אישה נכה אמורה להיראות. בבית הלוחם הרוב גברים. באוניברסיטת רייכמן עשו שבוע הכנה לנכי צה"ל ואני הייתי הבת היחידה. לא רואים ייצוג של נשים בתחום הזה. זה מרגיש שאין לזה מודעות ושלא רואים אותנו שוות ערך".
עבור ימיני, לא מדובר רק במחסור בייצוג אלא בהירארכיה של ממש בין פציעות – בין אלו המזוהות עם לחימה וגבורה לבין פגיעות שאירעו במהלך השירות בנסיבות אחרות. "נכות צה"ל מקשרים בעיקר למלחמות ולגברים", היא אומרת. "יש הרבה אנשים שהנכות שלהם נגרמה מרשלנויות רפואיות. זו סיבה מחרידה, אבל זו לא מלחמה, זה לא הרואי וזה לא מקבל את ההילה שנכה צה"ל שנפצע במלחמה מקבל".
"הייתי אומרת שאני פשוט נכה"
בתחילת דרכה התקשתה אפילו להציג את עצמה כנכת צה"ל. "הייתי אומרת שאני פשוט נכה, כי אוטומטית אנשים מנסים לקשר את זה למלחמה או ל־7 באוקטובר. אבל נכות היא נכות לכל דבר, בין אם היא נגרמה במלחמה ובין אם מכל סיבה אחרת".
לדבריה, יש לזה הד גם בספרות המחקרית. חוקרים שבחנו את הסיקור בעיתונות הבריטית של פציעות צבאיות קרביות ולא־קרביות מצאו כי פציעות בקרב מוסגרו כ"הרואיות", ואילו פציעות שנגרמו באימונים, בתאונות ובנסיבות אחרות הוצגו כ"לא־הרואיות". לטענתם, הירארכיה זו מחזקת את דימוי הלחימה כאידיאל של גבריות ומעניקה לחלק מהחיילים והנכים עדיפות ומעמד של גיבורים לאומיים על פני אחרים. על אף שהמחקר אינו עוסק בישראל, ממצאיו מהדהדים את ההבחנה שעליה מצביעה ימיני בין פציעות הזוכות להילת גבורה לבין פציעות אחרות שנותרות בשוליים.
עם זאת, חשוב לה להדגיש כי ההבחנה אינה מגיעה בהכרח מנכי צה"ל עצמם. "כל הנכים שפגשתי – גברים, ממלחמות וגם מרשלנויות רפואיות – מכבדים ותומכים. הם לא אלה שרואים את ההבדל. זו החברה והעין של הציבור".
תחושת הבדידות הובילה אותה ליצור את הייצוג שהיה חסר לה. כשהפכה לנכה בגיל 18 היא כמעט לא מצאה ברשת נשים צעירות שדיברו בגלוי על כאב כרוני, קביים וכיסאות גלגלים. "אמרתי לעצמי: אין מצב שאני לבד בזה. חשבתי שאם אעזור אפילו לאדם אחד עשיתי את שלי".
מאז הפכו העמודים שלה לקהילה. אחת העוקבות סיפרה לה שהתביישה להשתמש באביזרי העזר שלה ולכן כמעט שלא יצאה מהבית. לאחר שצפתה בסרטוניה של ימיני, החלה לצאת איתם בגלוי. "זה ממש שינה לה את החיים", אומרת ימיני. "לא הבנתי כמה כוח יכול להיות לפלטפורמה הזאת".
כעת היא רוצה להמשיך ליצור, לקדם נגישות ולעודד אנשים עם מוגבלות לטייל ולצאת מהבית ואולי גם להגשים חלום נוסף: לשחק. "אין הרבה שחקנים עם מוגבלויות על המסך וזה עוד משהו שהייתי רוצה לשנות".
