שלוש שנים אחרי מתקפת 7 באוקטובר, רוב הציבור בישראל מראה סימני התאוששות, אבל קבוצה גדולה ממשיכה להתמודד עם מצוקה נפשית שפוגעת באופן משמעותי בחיי היומיום שלה.
מחקר מתמשך של מכון כללית למחקר ומכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל, שעוקב אחר בריאות הנפש של האוכלוסייה בישראל מאז 7 באוקטובר, מצא כי כ־20% מהישראלים מדווחים על פגיעה חמורה בתפקוד היומיומי על רקע מצבם הנפשי.
אחד הממצאים הבולטים הוא שהפגיעה בתפקוד אינה יורדת באותו קצב שבו פוחתים תסמיני המצוקה. בתקופה שבין אוקטובר 2024 למאי 2026 לא נרשמה ירידה בשיעור המדווחים על פגיעה בתפקוד, גם כאשר תסמיני החרדה, הדיכאון והפוסט טראומה באוכלוסייה פחתו.
המחקר מצא כי לאורך תקופת המעקב כשליש מהאוכלוסייה חצו בשלב כלשהו את הסף הקליני לפחות באחד משלושה תחומים: חרדה, דיכאון או פוסט טראומה.
אלא שקצב ההתאוששות שונה בין התחומים. בקרב מי שחצו את הסף הקליני בחרדה, כמחצית חזרו בהמשך לטווח הנורמה. בקרב מי שחצו את הסף בפוסט טראומה, רק 38% עשו זאת. המשמעות היא שיותר מ־60% מהאנשים בקבוצה זו עדיין דיווחו על תסמיני פוסט טראומה בהיקף משמעותי.
נתון נוסף ממחיש את השינוי במפת בריאות הנפש בישראל: 23% מהמשיבים שדיווחו כי אי פעם אובחנו עם הפרעה נפשית אמרו כי האבחנה הראשונה שלהם ניתנה רק לאחר 7 באוקטובר.
כמעט אחת מכל שלוש נשים צעירות
הפגיעה אינה מתחלקת באופן שווה בין קבוצות האוכלוסייה. בקרב נשים בגילאי 18–35 כמעט אחת מכל שלוש (32%) דיווחו על פגיעה בתפקוד על רקע נפשי. בקרב נשים מעל גיל 35 השיעור עמד על 26%, ואילו בקרב גברים, צעירים ומבוגרים כאחד, על 19%.
גם במדדי המצוקה הנפשית בולטות הנשים הצעירות: כשליש מהן חצו את הסף הקליני לפחות באחד התחומים שנבדקו – חרדה, דיכאון או פוסט טראומה.
החוקרים בדקו חמישה היבטים של תפקוד: בבית, בעבודה ובלימודים, בפעילויות פנאי לבד או בחברה ובשמירה על קשרים קרובים. בעוד שהעבודה וניהול משק הבית נותרו יציבים יחסית, הפגיעה המשמעותית יותר נמצאה דווקא בחיים החברתיים.
מחצית מהמשיבים דיווחו על פגיעה בפעילויות הפנאי שלהם ו־35% דיווחו על קושי ליצור קשרים קרובים ולתחזק אותם.
דווקא כאן מתגלה קושי נוסף: 50% מהציבור ציינו תמיכה ממשפחה ומחברים כאחד הדברים שעוזרים להם להתמודד וכ־40% ציינו תחביבים, ספורט ושגרה, בדיוק חלק מהתחומים שנפגעו.
כשליש מהאוכלוסייה דיווחו שהם מרגישים צורך בטיפול נפשי. אלא שבקרב מי שהרגישו צורך כזה, כמחצית כלל לא פנו לקבל טיפול.
מבין אלה שלא פנו, 23% אמרו שהם מעדיפים להתמודד בעצמם ו־17% אמרו שאינם מעוניינים בטיפול הנפשי שמציעה מערכת הבריאות.
המחקר מצביע גם על חשיבות התמיכה שמחוץ למערכת הטיפולית. 66% העריכו את התמיכה שהם מקבלים ממשפחתם כגבוהה, אבל רק 39% אמרו זאת על התמיכה מהקהילה. כמעט שליש (31%) דיווחו שאינם מקבלים תמיכה גבוהה לא מהמשפחה ולא מהקהילה.
15% ברמת החשיפה הגבוהה ביותר
כ־15% מהמשיבים הגדירו עצמם בדרגת החשיפה האישית הגבוהה ביותר: הם עצמם היו נוכחים באירועי 7 באוקטובר או באירועי טרור מאוחרים יותר, או שהם מכירים מקרוב אדם שנפגע, נהרג או נחטף ב־7 באוקטובר או בלחימה שלאחר מכן.
לפי החוקרים, מדובר בהיקף חריג מאוד בהשוואה לאירועי טראומה לאומיים אחרים בעולם. בהודעה הם מציינים לשם השוואה כי באירועי 11 בספטמבר בארה"ב שיעור החשיפה הישירה באוכלוסייה עמד על כ־4%.
עוד נמצא קשר חזק ומובהק בין חשיפה לסרטונים ולתכנים קשים במדיה לבין דיווח על תסמיני פוסט טראומה, חרדה ודיכאון. החוקרים מדגישים כי לא ניתן לקבוע שהקשר סיבתי, אך לדבריהם הממצאים מחזקים את ההמלצה להימנע ככל האפשר מחשיפה מיותרת לתמונות ולסרטונים קשים.
פרופ' רן בליצר, סמנכ"ל וראש חטיבת החדשנות בכללית, אמר כי "הממצאים שאספנו באופן שיטתי לאורך שלוש השנים האחרונות מלמדים כי לצד עלייה מתמדת בשיעור המקבלים טיפול נפשי, המצוקה הנפשית הופכת עבור חלק ניכר מהאוכלוסייה לכרונית ומלווה בפגיעה תפקודית עמוקה".
הדר סמואל, חוקרת מומחית בצוות מדיניות בריאות במכון מאיירס־ג'וינט־ברוקדייל, הוסיפה: "רוב האוכלוסייה, כפי שצפינו, מתאוששת. לצד זאת, יש גרעין לא קטן שממשיך להתמודד ולהיאבק". לדבריה, אחד הממצאים המדאיגים במיוחד הוא הפגיעה בחיים החברתיים, דווקא משום שהמשפחה, החברים, השגרה והפעילות הם מהעוגנים המרכזיים שהציבור עצמו מזהה כמסייעים לו להתמודד.
