מערכת שווים
מחסור חמור במטפלים, תורים בלתי נסבלים, ילדים שלא מקבלים את הטיפולים שהם צריכים, וחשש לנזק בלתי הפיך. אלה המסקנות הקשות העולות מדוח מבקר המדינה, השופט יוסף שפירא, בנוגע לטיפולים בתחום התפתחות הילד שהתפרסם היום.
על פי הדוח, 280 אלף מהילדים בישראל סובלים מעיכוב התפתחותי כלשהו, דוגמת אוטיזם, שיתוק מוחין, הפרעות תקשורת ועוד. מדובר בעשירית מכלל הילדים עד גיל 18, אשר זכאים לסלי שירותים מיוחדים שמותאמים למצבם הרפואי ולגילם.
מכיוון שהתפתחות הילד הוא תחום קריטי בעל השלכות דרמטיות על בריאות הילד, משרד הבריאות קבע שאבחון וטיפול בתחום זה יינתנו תוך מקסימום שלושה חודשים. אלא שמבקר המדינה גילה שבפועל ישנם מקרים רבים בהם זמני ההמתנה ארוכים מזה, ואף מגיעים ליותר משנה. למשל, התור לקלינאי תקשורת בנתיבות עומד על לא פחות מ-24 חודשים, ובבית החולים סורוקה שבבאר שבע הוא נמשך 13 חודשים; בקופת חולים כללית בראשון לציון תיאלצו לחכות שנה שלמה למרפא בעיסוק; בבתי החולים שניידר ויוספטל תמתינו עשרה חודשים למרפא בעיסוק, ובהלל יפה ובברזילי תשעה חודשים כדי לפגוש פסיכולוג.
על מנת להימנע מעיכוב במתן הטיפול, משרד הבריאות קבע שבמקרה שבו קופת החולים לא מספקת תור תוך שלושה חודשים, היא צריכה לסבסד טיפול פרטי עבור הילד. אלא שבשנת 2013 קופות החולים נתנו החזר כספי (סבסוד) עבור 84 אלף טיפולים בלבד, מתוך 1.4 מיליון טיפולים בסך הכל (6%).
מבקר המדינה גם קובע שלמרות נוהל זה ישנן בעיות רבות בתחום ההחזרים. כך, משרד הבריאות לא קבע מתי קופת החולים צריכה להחזיר את הכסף עבור הטיפול, ולכן ישנם הורים שממתינים להחזר זמן רב. בנוסף, בעוד שרוב הטיפולים הפרטיים עולים בין 250 ל-350 שקל, קופת החולים מחזירה רק 120-150 שקל. הסיבה: התעריף נקבע לפני כעשרים שנה ולא עודכן מאז. המבקר קובע ששיטה זו יוצרת למעשה רפואה לעשירים בלבד, מכיוון שמשפחות מוחלשות לא יכולות לעמוד בעלות הטיפולים.
זמני ההמתנה הממושכים לטיפולים יוצרים בעיות רפואיות של ממש. לפי הדוח, מתן טיפולים פרא-רפואיים (ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, קלינאי תקשורת) בזמן הוא קריטי להתפתחות ילדים שסובלים מעיכוב התפתחותי. לילדים אלו יש בשנים הראשונות חלון הזדמנויות לטיפול אפקטיבי, ואם הילד לא מקבל את הטיפולים המתאימים בגילאים המתאימים, ייתכן שלא יהיה ניתן לתקן זאת בעתיד. למשל, מדגים מבקר המדינה, ילדים שלא פיתחו מיומנויות אכילה עד גיל שנתיים וילדים שלא פיתחו יכולת הליכה עד גיל שלוש יזדקקו לשיקום; פעוטות בעלי קושי בדיבור שלא זוכים לטיפול עלולים לפתח בעיות חברתיות ורגשיות ויזדקקו לטיפולים נוספים; ילדים עם בעיות נוירולוגיות-מוטוריות שלא מטופלים עלולים לסבול מקושי לכופף מפרקים וייאלצו לעבור ניתוחים מורכבים.
עוד כותב המבקר כי זמני ההמתנה הממושכים לטיפולים פוגעים בחינוך הילדים. עד חודש מרץ מדי שנה צריכים ההורים להגיש מסמכים לוועדות ההשמה, שקובעות באיזו מסגרת הילד צריך ללמוד בשנת הלימודים הבאה. אלא שעקב התורים הארוכים במכונים להתפתחות הילד, אבחוני הילדים מתעכבים וההורים לא יכולים להגיש את המסמכים בזמן. כך הילד עלול להפסיד שנת לימודים או להיות משובץ במסגרת שלא מתאימה לו.
לפי דוח המבקר, אחת הסיבות המרכזיות לתורים הארוכים היא מחסור בכוח אדם. מנתוני משרד הבריאות עולה כי ישנם 212 מומחים בנוירולוגיה ילדים, אולם ההערכות הן שחסרים כ-50 נוספים. ישנם 259 פסיכולוגיים התפתחותיים, אך ההערכה היא שחסרים כ-60. הבעיות אמנם קיימות בכל הארץ, אך באזור הדרום הן קשות עוד יותר. זאת,בשל שיעור נמוך של מטפלים לעומת כלל המדינה, ובמיוחד לעומת אזור המרכז.
בדרום, כך עולה מהדוח, יש למשל רק 0.16 קלינאי תקשורת לכל אלף תושבים, בעוד שהשיעור הארצי עומד על 0.34 לאלף תושבים. במרכז ישנם 0.4 קלינאי תקשורת לאלף איש. מבחינת מרפאים בעיסוק, בדרום יש רק 0.17 לאלף איש, לעומת 0.41 בכל הארץ ו-0.48 במרכז. גם בפיזיותרפיה הדרום נשאר מאחור. בעוד שבמרכז ישנם 0.65 פיזיותרפיסטים לאלף תושבים, ובכל הארץ 0.49 לאלף, לרשות תושבי הדרום עומדים רק 0.31 פיזיותרפיסטים לאלף בני אדם. המחסור החמור במטפלים מגדיל כמובן עוד יותר את זמני ההמתנה. על רקע זה, מפתיע לגלות בדוח המבקר שמשרד הבריאות לא מימש תקציב של 20 מיליון שקל שהוקצה כבר בשנת 2012 לעידוד תעסוקת סטודנטים בדואים כמטפלים בדרום.
הבעיות לא מסתיימות בתורים במכונים, אלא באות לידי ביטוי גם במוסדות הלימוד. כל ילד שנמצא על הספקטרום האוטיסטי זכאי לטיפול בריאותי מקדם (טב”מ) במימון משרד הבריאות. אלא שבדיקת המבקר גילתה שבמקרים רבים זה פשוט לא קורה. ב-44 גנים היו חסרים מטפלים במקצועות הפרא-רפואיים ובחלקם לא היו כלל מטפלים בתחומים מסוימים. לדוגמה, ילדים במעון בנתניה לא קיבלו בכלל טיפול פרא-רפואי במשך שנה, ורופאה הגיעה רק שלוש פעמים בשנה במקום בכל שבוע למשך חמש שעות בכל פעם. הבעיה היא שילדים שנמצאים במעונות יום לאוטיזם או בגני תקשורת וזכאים לטב”מ, לא זכאים לטיפולים בקופות החולים. כך שאם הם לא מקבלים אותם במוסדות הלימוד, הם בעצם נותרים ללא טיפול כלל.
