ליהי צוברי
"איך את יכולה לריב עם אמא שלך? היא עושה בשבילך כל כך הרבה. את כזאת כפויית טובה". מאז שאני זוכרת את עצמי, זה מה שתמיד היו אומרים לי כשהייתי מספרת שרבתי עם אמא שלי.
שתבינו, אמא שלי היא האדם האמיץ ביותר שאני מכירה. כשאבא שלי רצה לעשות הפלה (כלומר, להפיל אותי), היא סירבה ונלחמה בכל כוחה לתת לי חיים. בין אם אני רוצה או לא, היא העוגן שלי.
התלות שלי בה יצרה בינינו הרבה אינטימיות, ומצד שני היא גורמת להמון חיכוכים. צריך להודות שיש גם קנאה מצידי– על כל מה שהיא יכולה לעשות ואני לא.
וכן, יש את המחשבה המכבידה הזו שאני כל הזמן צריכה להיות אסירת תודה לה. לפעמים, אחרי מריבה גדולה, אני מדמיינת את עצמי צועקת עליה:"יכולת לא ללדת אותי בכלל", או "יכולת לבחור לשים אותי באיזה מוסד".
לצערי, ואולי גם לשמחתי, אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבור את הכלים. גם כשאני רוצה להכריז "לא מדברת איתך יותר", זו לא באמת אופציה. אחרי שעה אני צריכה את עזרתה ללכת לשירותים. גם כשאני נחושה לטרוק את הדלת בסצינה סופר-דרמטית, זה לא משהו שאני יכולה לעשות. תתארו לכם אותי, בכיסא הגלגלים הממונע שלי,שועטת עם כל הטירוף והזעם לעבר הדלת.אבל הנסיעה, היא הרי איטית באופן מגוחך. ורוב הסיכויים שבכלל אתקע בדלת בסופו של דבר.
זה דבר ידוע שברגעי משבר תמיד יוצאים המשפטים הכי אמיתיים.אחד מהם, של אמא שלי, נחקק אצלי באופן מיוחד. יום אחד, באמצע מריבה, היא אמרה לישאני "מוצצת לה את החיים". ברגעים כאלה,למרותשאני יודעת שהיא לא באמת מתכוונת, אני לא יכולה שלא לתהות: אם הייתה לה את האפשרות, האם היא הייתה בוחרת אחרת?
בהרצאות שבהן אני מספרת על חיי שואלים אותי לא פעם מה העמדה שלי כלפי הולדת ילדים עם מוגבלויות. ובכן, אין אמת אחת. בתור אדם מאמין אני מנסה להפנים שלכל אדם יש סיבה שבגללה הוא ירד לעולם. אבל אני לא אכחיש: זה קשה לצעוד בעולם כשהמסלול אף פעם לא יכול להתפצל באמת לדרך עצמאית משלך.
אז בשורה התחתונה אני לא יודעת אם אני מתנה, או שאני עול. אמא שלי תמיד אומרת שאלוקים הביא אותי אליה כי זה הייעוד שלה. אבל אני לא רוצה להיות מטרה או ייעוד של מישהו.אני רק רוצה להיות בת שהיא אוהבת.
