תומר פרת
אנחנו בזינזאנה, רכב להובלת אסירים, אני וז'ראר חברי. אזוקים זה אל זה כבר שעתיים. לפני שעתיים וחצי, כשעוד הייתי אדם חופשי, צילצל הנייד. "מדברים מהמשטרה. תגיע עכשיו לרחוב איילת השחר". "מה קרה?" אני ממלמל ומרגיש איך הפנים שלי הופכים לבנים כמו הקיר שמולי. "הדם אזל מפניו", חולף במוחי הביטוי ברגע הזה. כך מרגישים כשהדם בורח לאיברים שתפקידם להילחם או להימלט ברגעי מצוקה.
עם פני מת אני קופץ על הקטנוע ועוצר מול הבית חשוף הבלוקים בדרום תל אביב. לרחוב הכי מקולף ונגוע בחזזית יבשה בעיר קוראים איילת השחר. כמו רגל של מוכה שחין, רחוב איילת השחר.
זה גם שמו של כוכב הבוקר הראשון שמציץ בשמיים, כשהכול עדיין צח ורטוב מסביב. אני זוכר אותו נדלק מעליי בגובה בלתי נתפס לפנות בוקר, אחרי שמירת לילה מיוסרת. דרישת שלום מנעוריך. מהבהב בתום. מחייך אל עצמו כמו תינוק, והבדידות לוחצת על הלב. כי מביט עליו ויודע שלעולם לא ניפגש.
עשרה שוטרים חסונים, קצוצי שיער, עם מדים ירוקים כהים ותג של "יחידת נחשון", עומדים מאחורי ניידת ושותקים. ממושמעים, חרוצים. ושווי נפש. מלפנים עומד שוטר מבוגר עם שיער לבן ומתבדר ברוח במדים כחולים. לצדו עומד ז'ראר, מכנסיים עד הברכיים, מוכתמים בצבע, כמו תמיד. מבטו כבוש ברצפה. "זלמן יש לו מכנסיים", מתנגן לי בראש שיר מהילדות, "מגיעות עד הברכיים".
אנחנו צועדים אל החדרון שמתחת לגרם המדרגות בכניסה לבניין, שם איחסנו את שמונת זוגות האופניים המשומשים שקנינו וביקשנו למכור ברווח קטן.
"אלה האופניים שגנבתם?" שואל הקצין בזעם תיאטרלי. "קנינו", אני עונה מהר. "גנבתם", משיב השוטר. "קנינו", ממלמל ז'ראר. "שב בשקט", עונה השוטר.
אני מרגיש שהדם שוב אוזל לי מהפנים, ונתקף פיק ברכיים. ז'ראר, עם מבט בקרקע, לא משתדל כלל לשמור על פאסון. מוכה אלם. אנחנו צועדים בחזרה לניידת. לוחם "נחשון" של יחידת שירות בתי הסוהר ניגש אליי, מצמיד לי את הידיים כמו בסדרות המשטרה שאני וז'ראר אוהבים לראות, ולוחץ עד הקליק המתכתי הנעים של הנעילה. בתוך שנייה הוא כורע ברך ואוזק את קרסוליי.
אני מביט מהצד בז'ראר, איש גבוה ורחב כתפיים, נאזק אף הוא. גופו הענק שחוח כמו ערבה בוכייה. אמן תמים ושורד. רושם ומוחק, מדביק ומשייף ומשליך לפח. צוחק ומתחפר בשתיקה. מובל בנחושתיים, נדחף אל הניידת ואני בעקבותיו. "אם ייפלו המכנסיים, אז ייראו לו את ה…" ממשיך השיר להזדמזם לי בראש.
אני מתיישב בספסל הרך. העץ הקטן התלוי על המראה בתא הנהג מפיץ ריח אורנים. אני חוזר לרגע אל ריח הטרמפים בדרך הביתה לסופשבוע, ריח האזרחות. במיצובישי חרישית, עם נהג קורן מטוב לב, אוהב את נוסעיו החיילים ללא תנאי, גם כשקנה הרובה שורט את הדלת.
אחרי שבועיים כטירון מבוהל ונזוף, הראש נשמט הצידה נים לא נים, והראש מלא בקולות רקע של מטחי ירי, צעקות ורב אחד צרוד זועק משהו על הימים הנוראים באמפיתיאטרון מבטון. בדמיון עולה מראה הטירונים שראשיהם נשמטים מכל עבר, והמפקדים הזוטרים מתרוצצים ביניהם וסוטרים לנופלים שייעורו. המכונית משייטת בנועם, הנהג מחליף תחנה ל"כאן שם ובכל מקום", וכשאני מוצף בריח האורן מסיע אותי אבי הטוב לשעה במכונית חרישית ונוחה בדרך הביתה.
פניו הקפואים של ז'ראר מתקרבות אליי. רגע לפני שהוא מתכופף מולי לשבת לצדי, מניח השוטר כסוף השיער יד רכה על ראשו כמלטף ודוחף קלות למטה, כדי שלא יפגע במשקוף הרכב. תנועת יד שגרתית, מוכרת כל כך מסדרות משטרה שאהבנו לראות ביחד.
פרק ג' – בעוד שבועיים
הטור הקודם: דברים מוזרים שקרו לי בזינזאנה
