מערכת שווים
כשלירון מעודד קיבלה את הפטור מגיוס לצה”ל, היא לא חשבה פעמיים וביקשה להתנדב. למרות שהיא מרותקת לכיסא גלגלים, היא נחושה לתרום לחברה ולמדינה, ולהוכיח לכולם שהיא לא שונה. אם החברים שלי מתגייסים, אמרה לעצמה, גם אני יכולה. רק דבר אחד היא לא לקחה בחשבון: את חומת הביורוקרטיה והאטימות של צבא ההגנה לישראל.
מעודד, בת 18 מרמת גן, חולה בניוון שרירים מסוג SMA. היא מעולם לא הלכה ומוגבלת בחלק מהפעילויות היומיומיות. למרות מחלתה, היא חיה חיים רגילים ככל האפשר. אמה, ענת גרוס, מספרת שזה החינוך שקיבלה מהרגע הראשון.
“גידלתי את לירון על התפיסה שכולנו אותו דבר”, אומרת האם ענת. “היא לא נכה ולא שונה מבחינתי, היא כמו כולנו. היא לומדת נהיגה, היא תמיד הייתה במסגרות רגילות והצליחה. היא מהבנות האלה שמקבלות 98 בבגרות ובוכות. כשצריך, אני גם כועסת עליה כמו שאני כועסת על שלושת הילדים האחרים שלי. אני לא מרחמת עליה כי היא בכיסא גלגלים. היא לא מסכנה, היא כמו כולם”.
גם כשקיבלה את הפטור מגיוס לצה”ל, אי שם באמצע כיתה י”א, לירון לא תיכננה לרגע לוותר. למרות שהייתה יכולה להימנע משירות צבאי, בשל המוגבלות, היא רצתה לתרום ככל יכולתה. היא רצתה את זה בשביל עצמה, אבל גם בשביל המדינה.
כשביקשה להתנדב, קיבלה רשימת בדיקות שעליה לעשות. לירון מספרת שביצעה את הבדיקות במהירות האפשרית כי הייתה נחושה להתגייס, אך הנחישות שלה פגשה את חומת הביורוקרטיה של צה”ל. היא נדרשה לעשות עוד ועוד בדיקות ולהגיש עוד ועוד מסמכים, עד שבתחילת חודש אפריל האחרון הודיעו לה טלפונית שהרופאה שבדקה את המסמכים לא מאשרת לה להתנדב. המשפחה פנתה לוועדת ערר, ומאז לא קיבלה תשובה.
“לפני שנתיים החברים שלי קיבלו צו ראשון והתחילו מיונים”, מספרת לירון. “חשוב לי להיות על מדים, לשרת שנתיים, לתרום למדינה. אני לא רוצה לקבל, אני רוצה לתת. החברים שלי מהמסגרות הרגילות לא מבינים למה לא רוצים לקחת אותי. אני עצמאית ויכולה לעשות את רוב הדברים לבד, ואני יודעת להתחבר לאנשים שיעזרו לי. הם יודעים שאני יכולה”.
ניכר שההחלטה של צה”ל מכעיסה אותה. “עד עכשיו לא דחו אותי בגלל המחלה, ופתאום זה קורה”, היא אומרת. “זה חבל כי הם לא מכירים אותי. הרופאים של הצבא לא ראו אותי בכלל, הם רק ראו מסמכים רפואיים, וזה לא משקף את מי שאני באמת. צה”ל צריך לראות את האנשים לפני שהוא מחליט החלטות. חשוב שהוא לא יקבל החלטות לפי דפים, זה פשוט חבל”.
מצב המחלה של לירון כיום הוא סטטי, והאתגר העיקרי הוא לשמור על הריאות שלה. מכיוון שהיא לא יכולה להוציא ליחה בכוחות עצמה, היא צריכה לעבור אינהלציה ולהשתמש במכשירים שמנקים את הריאות. לדבריה, לא מדובר במגבלה שאמורה להשפיע על תפקודה בצה”ל. היא אמנם מוגבלת בשימוש בידיים, אבל כן יכולה להרים אותן, להקליד ולכתוב.
“ברור שהיא לא יכולה להיות מדריכת חי”ר, אבל יש לה מה לתרום”, משוכנעת האם ענת. לירון מספרת שהיא מעדיפה לשרת במודיעין, כדי “לעשות משהו עם הראש”, לדבריה. לשם כך היא מבקשת להתנדב במשך מספר שעות ביום בבסיס בקרבת ביתה.
ענת מספרת שהרופאים שמכירים את לירון סבורים שהיא יכולה להתנדב. אחד מהם, פרופ’ יורם נבו, מנהל המכון לנוירולוגיה במרכז שניידר לרפואת ילדים, כתב מפורשות: “ממליץ לגייסה לצה”ל כמתנדבת”. “יש רופאה שלא מכירה אותה בכלל, אלא רק מסתכלת על הניירת”, אומרת ענת. “אפילו לא אמרו לנו למה היא החליטה לא לאפשר לה להתנדב”.
SMA לא פוסל אוטומטית מהתנדבות בצה”ל, אלא בהתאם לסוג המחלה הספציפי ולמצב הרפואי של המועמד. אחד מחבריה של לירון, ע’, כן הצליח להתנדב לצה”ל, אחרי תהליך שלקח כשנה. כעת, אחרי שהוא משרת כבר תקופה מסוימת, הוא מספר שהוא מסתדר היטב בשירות ואוהב את מה שהוא עושה. על לירון הוא אומר שלכל אחד מהם יש בעיות ספציפיות, אבל אין הבדל ממשי ביניהם, כך שלא ברור לו למה לא מאשרים לה להתנדב.
למרות הכל, לירון לא מרימה ידיים. “אמרתי לה שתוותר ושתלך לשירות לאומי, אבל היא אמרה לי ‘אימא, אני רוצה ללכת לצבא’. היא חכמה ורוצה את זה”, מוסיפה ענת. “כל החיים אני מגדלת אותה על שוויון ואומרת לה שהיא כמו כולם. איזה מסר זה מעביר לה עכשיו? שאני משקרת? שהיא שונה?”
מדובר צה”ל נמסר בתגובה: “קריטריונים לכשירות חיילים להתנדבות מבוססים על מספר קווי יסוד, ביניהם עצמאות מלאה בתפקודים יומיומיים, היעדר סיכון בריאותי בעצם השירות וסבירות לסיום שירות מלא. לאחר בדיקת רופא שנערכה בלשכת הגיוס נקבע כי המועמדת אינה עומדת בתנאי הסף על פי המסמכים שהציגה, ועל כן אין מקום לזמנה להתייצב בפני ועדת מתנדבים”.
Facebook
Twitter
WhatsApp
Email
קראו עוד בשווים
הקמפיין שלי למכירת הבת שלי
להסביר לילדים מה זה אוטיזם ב-5 דקות
