עידן מוטולה
“אנחנו בתחתית החברה, וביבי בועט בנו”
גלית לביא (37) מפתח תקווה ולירון יעקב (27) מאופקים. גלית, שמתגוררת עם אמא שלה ומטפלת צמודה, נולדה עם ניוון שרירים שהולך ומחמיר עם השנים. היא בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב, ועובדת בארכיון החדשות בערוץ 10. מקבלת קצבת נכות של 2,300 שקל, ממנה המדינה מנכה לה חלק כי היא עובדת.
לירון מתמודד עם שיתוק מוחין, שנוצר כתוצאה מחוסר אספקת חמצן בלידה. הוא עובד בארבעה מקומות בהדרכה ובהנחיה של אנשים עם לקות שכלית והתפתחותית, בין השאר בכפר השיקומי עלה נגב. חוץ מזה יש לו עסק עצמאי, במסגרתו הוא מעביר סדנאות לילדים ובני נוער בנושא “הגדרה מחודשת של השונה”. מקבל קצבת נכות שנעה בין 1,500 ל-2,000 שקל – סכום מופחת כי הוא עובד.
גלית: “באנו להפגנה כי אנחנו רוצים צדק בחלוקת התקציבים. הקצבה שאני מקבלת משאירה אותי במצב בו לעולם לא אוכל להיות עצמאית. אין לי אפשרות לנהל בית משלי, לשכור דירה, לשלם חשבונות. אני צריכה עכשיו אינהלציה חדשה שעולה 12 אלף שקל. כשאמרו לי את המחיר חשבתי שעובדים עליי. בגלל שקופת חולים לא מאשרת לי את זה, אין לי ברירה אלא לגייס תרומות”.
לירון: “אני אדם לכל דבר ויש לי שגרת חיים, ואם לא הייתי עובד לא הייתי גומר את החודש. למה צריך לפגוע לי בקצבה כי אני מתפרנס? איך אפשר לכסות את ההוצאות על הנכות מ-1,500 שקל בחודש? זה חרא”.
מה הייתם רוצים לומר לראש הממשלה?
גלית: “שינסה להתחלף איתנו ליום יומיים. זו התמודדות יומיומית לא פשוטה, עם חברה שלא מקבלת אותנו במאה אחוז. יש קשיים עצומים של חוסר נגישות, ולזה מתווסף העניין הכלכלי. יש לי אח עם בעיה נפשית שמקבל קצבה של 2,400 שקל. אם אמא שלי לא הייתה מממנת אותו, הוא היה חי ברחוב”.
לירון: “ראש הממשלה, תסתכל לנו בגובה העיניים. זה שאתה מרוויח פי 20 מאיתנו לא אומר שאתה יכול להסתכל עלינו מלמעלה. אנחנו בתחתית של החברה, ואתה בועט בנו”.
“לא רוצה נדבות, רק לחיות בכבוד”
אמין ביסאם (36) מנהריה נולד עם עקמת בעמוד השדרה, וכתוצאה מכך הוא משותק בחצי גוף תחתון. חי לבד, מקבל קצבה של 2,700 שקל.
“הגעתי ברכבת להפגנה כי אני מרגיש שהמדינה הזאת עושה צחוק מהנכים. מה זה תוספת של 500 שקל בחודש? רק שכר דירה עולה לי 3,300 שקל, שלא לדבר על טיפולים רפואיים. אני כל הזמן במינוס בבנק.
“ניסיתי הרבה פעמים להתקבל לעבודה, אבל אף מעסיק לא רצה לקבל אותי למרות שלמדתי שיווק ומכירות. ככה זה, רואים אדם בכיסא גלגלים ונרתעים, ולא רוצים לקחת אותו לעבודה. אני לא פרזיט ומאוד רוצה לעבוד. אם תהיה לי משכורת, לא אצטרך את הטובות של המדינה”.
מה היית רוצה לומר לראש הממשלה?
“תתעורר. תן לנו את מה שמגיע לנו באמת. אני לא רוצה נדבות, רק לחיות בכבוד בלי שהבנק ירדוף אחריי כל הזמן”.
“המדינה גורמת לך להרגיש אפס”
חני דפנה (56) ואייל כהן (52), בני זוג מבית אורן. חני בכיסא גלגלים כבר 25 שנה, ואייל הפך לנכה 100% לפני שנה לאחר שחטף חיידק טורף בלב. לפני שחלה עבד כשף, ייעץ בהקמת מסעדות בחיפה והרוויח כ-15 אלף שקל. היום הם מתקיימים מקצבאות נכות (כ-2,300 שקל כל אחד), ואייל מקבל גם מימון למטפל צמוד.
אייל: “לפני שחליתי יכולתי לפרנס אותנו בכבוד, להרשות לעצמי דברים. היום אנחנו בקושי מתקיימים. ההוצאות אדירות. כיסא הגלגלים שלי עולה 12 אלף שקל, ואם אח שלי לא היה עוזר לי לא הייתי יכול לקנות אותו. וזה עוד בלי הוצאות על תרופות”.
חני: “אייל עבר נפילה נוראית, מבן אדם בריא לחלוטין למישהו שלא יכול לתפקד. ואם זה לא מספיק, אתה גם לא מצליח להתמודד כלכלית”.
אייל: “אני זקוק ליום אשפוז בשבוע, אבל את המדינה לא מעניין אם יש לי דלק להגיע לבית החולים. אתה מרגיש אפס, פשוט אפס”.
מה הייתם רוצים לומר לראש הממשלה?
“ביבי, היינו רוצים עשירית ממה שאתה מרוויח. היינו מאושרים. לא צריכים סיגרים ושמפניות, רק להתפרנס”.
