נושאים קשורים

“במלחמה לא לקחו בחשבון אנשים עם מוגבלויות”

כך הודה שר הרווחה, יעקב מרגי, בדיון מיוחד בכנסת וסיפר: "פינינו אנשים עצמאית לאזורים בטוחים". התחייב ללמוד ולהפיק לקחים: "באוצר קשובים אלינו"

דוח מטריד: שיעור מיטות האשפוז בישראל בירידה

על רקע המלחמה, מפרסם משרד הבריאות נתונים מדאיגים על הצפיפות במוסדות הבריאות השונים. המצב הקשה ביותר – באשפוז הפסיכיאטרי. בוסו: "נקדם את השינויים הנדרשים"

“בונוסים לבכירים יותנו בקליטת עובדים עם מוגבלות”

כך אמרה רשות החברות הממשלתיות במהלך דיון בוועדת הרווחה בהצעת החוק לשילוב עובדים עם מוגבלות בחברות אלה. ההצעה אושרה לקריאה שנייה ושלישית

הכירו: כמה מותגים בינ”ל מהם תוכלו לרכוש בגדים נגישים

בכל שנה מפסידות יצרניות הביגוד כ-3 טריליון דולר בגלל אי הכללת אנשים עם מוגבלויות כקהל יעד. ריכזנו עבורכם שישה מותגים שדווקא כן פועלים לקידום אופנה נגישה



האם זה הרכב הנגיש בעולם?

המעצב הראשי של ענקית רכבי היוקרה יגואר חבר לארגון שמתמחה בהנגשה – ויחד הם עיצבו את ה-eVita, מכונית חשמלית שנועדה לאכסן כיסאות גלגלים בקלות
ראשיחדשותמדריך בהוסטל: "אין הכשרה לצוות המטפל"

מדריך בהוסטל: “אין הכשרה לצוות המטפל”

יש המון רצון טוב, אך חוסר המקצועיות של המדריכים עולה לכדי סיכון ממשי לחיי החוסים. אוראל כ"ץ כותב

אוראל כ”ץ


לכל מי שזה חשוב לו.

שמי אוראל כ”ץ. בעבר הלא רחוק עבדתי בכמה הוסטלים לאוטיסטים. לא אציין פה את שם המסגרות, אבל אני יכול לומר שהדברים שראיתי חזרו על עצמם ביותר ממסגרת אחת שהייתי בה. חשוב לי לציין כי במסגרות של אלו”ט בהן עבדתי המצב היה טוב משמעותית.

ההתמודדות בעבודה קשה ביותר, השכר מינימום. צילום המחשה: דיפוזיטפוטוס

הדבר הראשון, והמדאיג, שנתקלתי בו הוא שהמדריכים בהוסטלים חסרי כל ידע בתחום הספקטרום האוטיסטי. עם הזמן הבנתי את זה יותר ויותר. אחת הסיבות לכך היא העובדה שהשכר המשולם למדריכים ברוב המקומות הוא שכר מינימום, בעוד שההתמודדות הנדרשת מהם בעבודה היא קשה ביותר. פעמים רבות נאלצים המדריכים להתמודד עם סיטואציות מאוד לא נעימות, כגון חוסים שאינם גמולים ובעיות התנהגות של דיירים, המגיעות לעתים לכדי אלימות פיזית קשה כלפי המדריכים.

היעדר ההדרכה הנדרשת למדריכים הוביל לרוב במקרים כאלו לאחד משני פתרונות “קלים” מבחינת מערכת ההוסטל: אחד, נעילת החוסה בחדר עד שיירגע; ושניים – וזה גרוע אפילו יותר – נתינת תרופות תחת השם הכסת”חי “SOS”. מדובר בתרופות ובכדורים לא סימפטיים בכלל, כמו אסיבלים וקלונקסים.

אני לא פסיכיאטר, וגם לא מתיימר להיות. בהכשרתי אני בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד, וכן עברתי הדרכות רבות בתוכניות ביתיות על ידי מנתחות התנהגות שנראו לי מקצועיות ולמדתי מהן הרבה.

הנה מקרה שעברתי שמדגים את מה שאני מדבר עליו:

במהלך עבודתי נתקלתי בחוסה שהיה מאתגר ביותר מבחינת הצוות. העבודה איתו דרשה המון סבלנות, מכיוון שהוא היה אלים וגם בעל יכולת לפגוע באחרים בצורה קשה. עם זאת, אחד המדריכים בהוסטל ואני ממש נקשרנו אליו. ביזע רב ובדמעות למדנו את המניירות האישיות שלו והצלחנו לזהות מתי הוא לא רגוע. היו לזה סימנים מקדימים, ובניתוב מושכל של הסיטואציה ניתן היה להימנע מלהגיע איתו למצב של התפרצות של ממש. למשל, הוא מאוד נהנה לטייל בג’יפון שהיה לי בזמנו. אז כאשר היה לו יום לא קל, היינו מרגיעים אותו באמצעות טיול בג’יפ במקורות הירקון. מנהל ההוסטל, שהיה אנושי ורגיש, אישר זאת באופן חריג. לצערי, בשלב כלשהו אנושיותו של המנהל עלתה לו במשרתו, בין השאר כי הוא החליט שצוות מגובה ומתוגמל הוא צוות שעובד יותר טוב, והארגון ראה בו בזבזן ללא שליטה ונפטר ממנו.

הצרה עם אותו חוסה הייתה שחלק מהצוות (ושוב, אני לא מאשים אלא מציין), שלא קיבל שום הכשרה מקצועית בתחום, ואף לא תוגמל כראוי (והם באמת התמודדו עם סיטואציות לא קלות), היה פונה לפתרון הקל. נעילת החוסה בחדרו “עד יעבור זעם”, או לחילופין נתינת כדור “SOS”, ולפעמים שילוב של השניים.

יצא שהחוסה היה מקבל את אותו “SOS” פעמיים-שלוש ביום, וזה מעבר לקבלת מנת התרופות היומית הרגילה שלוש פעמים ביום. ואז החלה אצלו נסיגה קוגניטיבית של ממש. מילד פעיל שהולך ישר, מדבר ברור, בריא בגופו ויחסית תקשורתי, הוא הפך מהר מאוד לרזה באופן קיצוני, ורוק החל לנזול מפיו ללא שליטה. בשלב מסוים הוא איבד גם את השליטה על הסוגרים.

המדריך השני ואני היינו מאוד מודאגים ממצבו, והעלינו את הנושא שוב ושוב בישיבות הצוות. למיטב זיכרוני, זה היה חמש פעמים או אפילו יותר. כשזה לא עזר החלטתי להתפטר מהעבודה. לעניות דעתי נכון לאז (סטודנט לחינוך מיוחד, כאמור), הילד הזה היה בדרך לאסון אם הטיפול בו לא ישתנה. שבוע אחר כך נכנסה התפטרותי לתוקף, וכחודש לאחר מכן התנהלה השיחה הבאה:

המדריך השני: “מה קורה אוראל?”

אני: “מעולה”.

המדריך השני: “שומע? חזרתי מחופשה של חמישה ימים, החוסה שוכב פה על הרצפה, ואומרים לי שחמישה ימים לא הייתה לו יציאה”.

אני: “חבר, תתקשר זריז לאמבולנס”.

המדריך השני: “הצעתי את זה, ואמרו שיחכו עד הערב, ודיר באלק מי שעושה צעד”.

אני: “טוב אחי, אני אתקשר. גם ככה אני לא עובד שם יותר”.

המדריך השני: “חכה רגע”.

אני: “אין מה לחכות, אחי. זה נשמע כמו סכנת חיים. או שאתה נותן מילה שאתה מתקשר, או שאני עושה את זה”.

המדריך השני: “סבבה, מתקשר ומעדכן בהמשך”.

בערב צילצל אליי המדריך השני ועידכן שהיה שם סיבוך מסכן חיים בבטן, שנבע מ’הפצצת’ התרופות שקיבל החוסה.

צריך להבין, מקרים כאלו קורים כי לא נעשית עבודה מקצועית ברבים מהמקומות. המוסדות האלה לוקחים, במקרה הטוב, אנשים בעלי המון רצון טוב, אך ללא שמץ של ידע מקצועי, והדבר עולה לעתים לכדי סיכון ממשי לחיי החוסים.

אגב, אותו מדריך שהתקשר ופעל כשורה פוטר מעבודתו בעקבות האירוע. רק שתבינו עד לאן מגיע האבסורד, וכמה חשוב דווקא לפעול להיפך ולתגמל באופן ראוי את העובדים האלו.

התגמול חשוב כי הוא ימשוך אנשי מקצוע איכותיים למסגרות האלה. מסיבות מובנות, אנשים בעלי השכלה והכשרה מקצועית לא מסכימים לעבוד בשכר רעב. ואני חלילה לא מזלזל בכוונות הטובות של המדריכים הקיימים. זה פשוט לא מספיק.

לא פחות חשובים מהתגמול הם ההכשרה והליווי האמיתי והמקצועי של הצוות המטפל. ולא, אני לא מתכוון לכיסוי תחת של מנתחת התנהגות שמגיעה אחת ל… אם בכלל.

חשוב לי להדגיש שלא הכל באחריות ההוסטלים. התקציבים שהם מקבלים מהגופים הממשלתיים אינם מספיקים – לא לקיום בכבוד של הדיירים וגם לא לתגמול ראוי למדריכים.

כתבתי את כל זה פשוט כי חשוב לי שהמצב ישתנה.

גם אתם הדרכתם או מדריכים בהוסטלים ונתקלתם בדברים דומים? שלחו לנו מייל

Facebook
Twitter
WhatsApp
Email

קראו עוד בשווים

מייסד "שווים", בעל 20 שנות ניסיון בעולם העיתונות. שימש כרכז הכתבים של ”ידיעות אחרונות“, עורך המוסף הכלכלי ”ממון“ ועורך התוכנית ”חדשות הבוקר“. בעל קשר אישי לקהילת המוגבלויות: בנו הבכור אוהד הוא אוטיסט.

כתבות אחרונות