גל בכר
שחף הוא נער עם אוטיזם שמשולב בבית ספר רגיל מאז כיתה א'. לאורך השנים הדרכתי את הצוות שליווה אותו בשילוב ועבד איתו במקביל גם בשעות אחר הצהריים בבית.
עם השנים, בעקבות טיפול אינטנסיבי ומוקפד, שחף התקדם באופן מעורר השתאות. כיום, בגיל 17, המוטיבציה שלו לתקשורת עם הסביבה גבוהה ומוחלטת. אצלו, בשונה ממה שמאפיין את הלקות, המיידיות ושיתוף הפעולה נמצאים בדרגה אופטימלית. הוא ספורטאי מצטיין, על אף שבנקודת הפתיחה היה מסורבל ולא מאורגן. בנקודת הזמן הנוכחית, בניגוד לתחילת המסע, הוא נער חיובי מאוד. עכשיו, בחופש הגדול, הוא אף עובד במסעדה, ללא סיוע.
לאורך שנות בית הספר היסודי הייתה לשחף קבוצת חברים קבועה, איתה הוא שיחק בהפסקות. אבל היה פער בין יכולתו להתערות בתוך הקבוצה ולהתנהל כמותה לבין יכולתו להחזיק קשר פרטני עם בן גילו.
בחטיבת הביניים ובתיכון השילוב החברתי הופך למסובך יותר, היות שילדים בגיל זה פחות משחקים ויותר משוחחים, מה שדורש מהילדים המשלבים לתמוך בילד שלנו יותר ויותר. חברות יכולה להתהוות רק אם הפרטנר הוא ילד יוצא דופן באינטליגנציה הרגשית שלו. המציאות היא שאין הרבה כאלה, ובטח שלא בגיל ההתבגרות.
לשחף אין חבר או חברים איתם נמשך הקשר בחופש הגדול. נשאלת השאלה האם היווצרות של חברויות היא קריטריון להצלחת שילוב? האם שווה לשלב בכלל?
אסור למדוד את השילוב בקריטריונים של חברות אישית. שילוב מוצלח, לשיטתי, הוא כזה שבו ילד מתפתח ביחס ללקות שלו. הוא לומד לראות ולהבין את המתרחש סביבו, לכבד את החוקים והקודים החברתיים המקובלים. הוא גם לומד לפתח מודעות עצמית לאיך הוא נראה בעיני הסביבה ומה חושבים עליו.
בשילוב מוצלח הסביבה מכבדת את הילד. היא רואה שהוא שונה, אבל היא לא עושה עניין מהשונות שלו, לא לועגת לו. באינטראקציה שלה עם הילד היא לא תופסת את עצמה כעושה חסד, אלא מקבלת אותו כמו שהוא.
בגיל ההתבגרות אין לצפות שהנער יהיה מוקף בחברים בזכות השילוב. ההורים והמערכת המשלבת צריכים להתאים את ציפיותיהם מהשילוב. חשוב שהם יבינו שהשילוב, בכל נקודת זמן, תורם לילד האוטיסט בכך שהוא מאפשר לו לקחת חלק בחברה כשותף שמתמזג בה בלי לעורר רתיעה ואנטגוניזם.
המסקנה היא שיש ערך לשילוב גם אם לילד אין חברים קרובים. ואגב, יש גם ילדים שאינם אוטיסטים ואין להם חבר אחד אחד קרוב.
