אשר רוכברגר
מאבק הנכים רשם אתמול שיא חדש של אטימות ונבזות מצד בית נבחרינו, כנסת ישראל. את התגובה של הכנסת לעתירה לבג"ץ בעניין קצבאות הנכות, ניתן לתמצת במשפט אחד: "הנכים לא הצליחו להוכיח שגובה קצבת הנכות לא מאפשר להתקיים".
אינני יודע מאיזה כוכב לכת מגיעים אנשי הלשכה המשפטית בכנסת לעבודתם במשכן, אבל אילו הם היו מבלים את חייהם בכדור הארץ, ובפרט בשטח מדינת ישראל, הם היו יודעים משהו על יוקר המחיה. בדיור, במזון, בשירותים, בבריאות, בחינוך, והרשימה עוד ארוכה. כמובן שאין שום אפשרות לא רק להתקיים בכבוד, אלא להתקיים בכלל מקצבת הנכות, שגובהה המקסימלי 2,342 שקל.
צריך לזכור שמעבר להוצאות המחיה הרגילות, לנכים יש גם הוצאות רבות נוספות, שתלויות במצבם הרפואי והתפקודי. תרופות וטיפולים רפואיים שלא כלולים בסל התרופות, מכשור ואביזרים מסייעים, סיוע בניידות ובתפקוד יומיומי ועוד.
אותם משפטנים מהוללים עשויים לטעון (בהשפעת נערי האוצר) שהנכים מקבלים בנוסף לקצבאות עוד כל מיני הנחות, הטבות וקצבאות נוספות. להם הייתי מסביר כך: נכון שקיימות קצבאות תפקודיות – קצבת שירותים מיוחדים, קצבת ניידות ודמי ליווי לעיוור – אבל לעומת קצבת הנכות, שהיא בהגדרתה קצבת קיום ומהווה תחליף להכנסה, הקצבאות הנ"ל הן קצבאות ייעודיות לצורך העסקת מטפל סיעודי ולצורך סיוע בניידות. הקצבאות האלה גם אינן מעודכנות ואינן משקפות את העלות האמיתית של השירותים שלמענם הן משולמות. נכון שיש קבוצת נכים לא גדולה במיוחד ש"נהנית" משתיים ואפילו משלוש קצבאות (קצבת נכות בתוספת קצבאות שר"ם וניידות) – אבל אני לא מאמין שיימצא ולו בן אדם אחד שיהיה מוכן "לזכות" במצב הבריאותי שבגינו הוא יקבל אותן.
ישנה עוד טענת סרק נפוצה בקרב האנשים שמסתכלים על החיים דרך החור שבגרוש, ולא מזהים את בני אדם שמאחורי טבלאות האקסל. למשנתם, בנוסף לקצבאות נהנים הנכים מהנחות ומהטבות רבות: הנחה בארנונה, הנחה בתחבורה ציבורית, הנחה בקופת חולים, הנחה בתעריפי מים וחשמל. הרי כל אלה גם עולים כסף, ואם נוסיף אותם לקצבה, נראה שמצב הנכים טוב בהרבה. אין שקר גרוע יותר מחצי אמת. נכון, ההנחות וההטבות האלה אמנם קיימות, אבל בלעדיהן הנכים פשוט לא היו שורדים, כפשוטו.
נשאלת השאלה מדוע שהנכים לא ילכו לעבוד ואז לא יהיו עניים? לא ניכנס כאן לכל נבכי שוק התעסוקה בארץ, אבל גם בין מצטיינות ה-OECD בהעסקת אנשים עם מוגבלויות – הרף לא עולה מעל ל-40%, כאשר הממוצע הוא 32%. כמובן שיש מקום לשיפור. אבל גם אם נהיה מדינה מצטיינת בתחום, בכל מקרה יותר מחצי מהנכים (כ-60%) לא ישתלבו בשוק העבודה לעולם. למה? כי הם נכים, והמדינה עצמה הכירה בהם ככאלה שאיבדו את כושר העבודה שלהם.
ולדובדבן שבקצפת. משפטני הכנסת טענו שהנכים לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה כי קצבת הנכות לא מאפשרת להם להתקיים. על מה הם מדברים? הכיצד ניתן להרים אותו? הרי במדינת ישראל, בשונה מרוב המדינות המפותחות, לא קיים בכלל סל לקיום בכבוד. הסל הזה אמור להגדיר מהם הצרכים הבסיסיים של אדם וגם לחשב אותו. בהיעדרו, המדד האובייקטיבי היחידי שקיים בארץ הוא שכר המינימום. ההסבר פשוט: המדינה קבעה בעצמה ששכר המינימום הוא הסכום המינימלי לו זכאי אדם שעובד משרה מלאה למחייתו. מכיוון שקצבאות הקיום (בהן קצבת הנכות) הן תחליף להכנסה, אין שום סיבה שהן תהיינה נמוכות אפילו בשקל אחד משכר המינימום. אם הכנסת סבורה שניתן להתקיים גם מ-48% משכר המינימום הנהוג היום, אז למה שהיא לא תשווה אותו לקצבת הנכות, ובכך תחסוך המון כסף גם לקופת המדינה וגם למעסיקים הפרטיים?
"תגובת הכנסת לבג"ץ היא שיח חדש של אטימות", אמר אתמול נשיא הקרן לידידות, הרב יחיאל אקשטיין. "מי שכתב אותה ראוי לעמוד בעצמו בפני האתגרים והמצוקות הבלתי אנושיות שחווים אלפי נכים בישראל, בעוד מערכות המדינה עומדות מולם חסרות אונים וללא אמצעים". אני רוצה להציע הצעה לחברי ומשפטני הכנסת, ונראה מי יהיה מוכן להרים את הכפפה: לפני שאנחנו, הנכים, נוכיח לכם שלא ניתן להתקיים מ-2,342 שקל לחודש, תוכיחו אתם על בשרכם איך כן ניתן להתקיים מהסכום העלוב הזה. כשתוכיחו, אז נדבר.
אשר רוכברגר הוא פעיל זכויות אדם וחבר בוועד המנהל של עמותת "נכה לא חצי בן אדם". רוכברגר עצמו מתמודד עם מוגבלות רב מערכתית, נושא תעודת עיוור והוכר על ידי הביטוח הלאומי כאדם עם מאה אחוזי נכות.
