ליהי צוברי
יש לי יום הולדת. מחר, ה-30 באוגוסט, אני בת 29. יום הולדת זה זמן ששולח אותי להתכנסות פנימית, אל תוך עצמי. אני מחשבת מה הספקתי, ושואלת את עצמי מה עוד נותר לי לעשות.
תמיד רציתי לבנות לעצמי טבלת הספקים, משימות ויעדים, כדי לטפוח לעצמי על השכם ולהציב לעצמי מטרות חדשות. אבל זה הרתיע אותי. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי, וחששתי שמול העיניים תהיה לי הוכחה שחור על גבי לבן שאני עומדת במקום ורחוקה מהנקודה בה אני רוצה להיות.
לאחרונה מלווה אותי חלום שחוזר על עצמו שוב ושוב. בחלום אני צופה בילד קטן עומד על חוף. אני יודעת, מתוך תחושה פנימית, שמדובר בילד שלי, והוא מנסה להגיד לי משהו, קורא לי. אני רואה את השפתיים שלו נעות, והוא מושיט לכיווני יד. אני לא מצליחה לשמוע מה הוא אומר, וכמה שאני לא מנסה, אני לא מצליחה לאחוז בידו . וככה אני מתעוררת, עם המועקה המבלבלת והמתסכלת הזו, לילה אחרי לילה.
החלומות האלה מצליחים לבלבל אותי. מגיל צעיר היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא. אך ככל שאני מתבגרת, אני מודעת יותר להשלכות של המעמד. אני חושבת שאני יודעת מה זה להיות הורה, כמובן במסגרת הניסיון והיכולות שלי כבחורה צעירה. בתור אחת שחוותה חוויית ילדה-הורים לא פשוטה, כאשר אני סוחבת איתי צלקות וכעסים עד היום, אני לא רוצה שהילד או הילדה שלי יעברו את מה שאני עברתי.
גם המחשבה שאני אצטרך להסתייע בדמות נוספת מלבד בן הזוג שלי, שתהווה הורה נוסף עבור הילד שלנו, מכבידה עליי. העובדה שאני לא אוכל לחתל אותו, להלביש אותו, לרחוץ אותו, להיניק אותו בלילה.
קיים בי פחד שיום יבוא והוא יקרא למטפל או למטפלת שלו אבא או אמא. מה ארגיש אז? או גרוע מכך: מה אם לא ארגיש אל הילד שלי חיבור מכיוון שלא יהיה לי איתו את החיבור הפיזי הבסיסי הזה?
אז הנה, אני בת 29, וכל השאלות הללו של האם להביא בכלל ילד, ואם כן, איך, הופכות להיות מהותיות וקריטיות. אני דואגת, ואני מדמיינת בכל יום את הרחם שלי מתכווץ עוד קצת.
השיח הציבורי סביב סוגיות האימוץ וההורות הנכונה רק מגביר אצלי את סימני השאלה והחשש. מה יקרה אם אהיה אמא גרועה?
אני מאחלת לעצמי שהשנה הזו תביא איתה בהירות ועצמאות, שיעזרו לי להאמין ביכולות שלי להעניק חיים ובית טוב למשפחה שתהיה לי. אני נורא מקווה שהבעירה הזו שיש בי לדבר הזה תביא איתה גם את הכוחות לעשות אותו.
