“התלמידים רואים מורה עיוור ומיד בוחנים את הגבולות”

”ההורים שלי סיפרו שהנחתי את הידיים על הקלידים עוד לפני שהתחלתי לדבר”, מספר גידי אהרונוביץ (44), מורה למוזיקה בכפר יונה, בעל תואר שני בחינוך ומוזיקה – ועיוור מלידה. ”נמשכתי למוזיקה מגיל צעיר והיום אני מלמד את הדור הבא. ”אני מגיע לבית-הספר בשלושה אוטובוסים, וזה לא קל. במהלך השיעור מסייעים לי מתנדבים תומכי הוראה מעמותת ‘ידיד לחינוך’ או שאני בוחר את אחד התלמידים שיהיה העוזר שלי”.
איך התלמידים הגיבו אליך לראשונה?

”אי אפשר להסתיר את העיוורון שלי”, מצהיר אהרונוביץ. ”כשאני נכנס לכיתה יש קצת צחוקים אבל בסופו של יום יש אווירה של פתיחות והבנה. יש לי כמה חלומות שקשורים בחינוך שאני מקווה להגשים: ללמד האזנה מודרכת למוזיקה קלאסית במועדוני גמלאים, לנגן בנבל ולהקים משפחה”.

אהרונוביץ הוא ממש לא המורה היחיד עם מוגבלויות בישראל. לפני כשש שנים יזם משרד החינוך את תוכנית ”מורים ללא גבולות”. במסגרת התוכנית משולבים 112 מורים בבתי-ספר ברחבי הארץ בתחומי לימוד שונים כמו תיאטרון, מוזיקה, ספרות, חינוך גופני, היסטוריה ועוד.

“קבלו אותי כי אין לכם ברירה”

ספיר חיים (29) היא מורה לתיאטרון כבר שבע שנים, נשואה פלוס ילד ונמוכת קומה. היא שחקנית ובמאית ומעלה בימים אלה הצגת יחיד עם סיפור חייה. ”אני מורה לתיאטרון בשני בתי-ספר יסודיים בנתניה. כשאני פוגשת הורים הם מאמינים שאני רוצה את טובת הילד והמגבלה שלי נעלמת”, היא מספרת. “בתחילת הקריירה שלי היו צחקוקים על המראה שלי. בכל זאת, תלמידים לא פוגשים אישה נמוכת קומה בכל יום אבל מהרגע שהנחנו את זה על השולחן והצפנו את הכול, ניהלנו שיח אמיתי והצלחנו להמשיך הלאה. התלמידים מאוד פתוחים וקשובים, אני לא מסכנה ואני מראה להם שכל אחד הוא שונה מהאחר’. אני ספיר ואני נמוכת קומה – קבלו אותי כי אין לכם ברירה”.

“אנשים חששו לגשת אליי, בקושי אמרו לי שלום”
משתתף נוסף בתוכנית הוא נאסים מצורוואה (43), מורה להיסטוריה והמזרח התיכון בחטיבת ביניים בכפר קרע, בעל תואר ראשון בהיסטוריה וערבית, נשוי פלוס שלושה ילדים ועיוור מלידה. ”היו לי הרבה חששות בתחילת ימי ההוראה שלי”, מספר מצורוואה, “אבל התלמידים החלו להתעניין הרבה יותר בשיעורים כשהם ראו שאני מעביר את ההיסטוריה בדרך ייחודית. ‘אני מלמד היסטוריה בצורה שונה משאר המורים, מנסה תמיד לעניין את התלמידים. המגבלה שלי לא משפיעה כלל על השיעור, אפילו להיפך – נוצר ביני לבין התלמידים שיח אמיתי וכנה ויחד אנחנו מצליחים להגיע להישגים יפים בלימודים”.

אילו קשיים חווית בתחילת הדרך?

“היו לי ימים לא פשוטים בתור מורה עיוור, אבל עברתי את זה בזכות אישתי והמשפחה שעודדה אותי ותמכה בי. ‘בתחילת הדרך בבית הספר אנשים חששו לגשת אליי, בקושי אמרו לי שלום אלא רק מנימוס. היו לי מחשבות רבות להפסיק ללמד אבל זה השתפר עם הזמן. המנהלת גם תמכה בי לאורך כל הדרך ואני ממשיך ללמד כי אני נהנה מזה מאוד”.

“אני לא נותנת לאף אחד למרוח אותי”
“תמיד ינסו אותי, התלמידים רואים מורה עיוורת ומיד בודקים את הגבולות. בגלל זה אני משתמשת הרבה בהומור ביחס למגבלה שלי. ברגע שאני פתוחה איתם ומדברת על הכול יוצא כל העוקץ ואין איך להפריע למהלך השיעור, כי כביכול הכל מותר” – מספרת שירלי ענבי (43), נשואה פלוס שניים, המלמדת ספרות בחטיבת ביניים בנתניה – ועיוורת מוחלטת.

עד לפני שלוש שנים הייתה ענבי עובדת סוציאלית שיקומית אבל היא החליטה לעבור להוראה. “אחרי שעשיתי הסבה להוראה אני מאושרת עד הגג. האנרגיות של הגיל הצעיר מתאימות לי”, היא מספרת. ”יש למורה עיוור תדמית שהוא לא שיפוטי אבל אני לא נותנת לאף אחד למרוח אותי. אני מתייחסת לתמידים שלי תמיד בגובה העיניים אבל כן יש לי מגבלות שאין למורים אחרים”.

כמו מה למשל?
“קשה לי לחלק את הכיתה לקבוצות וגם אולי יש אצלי יותר רעש בכיתה לעומת כיתות אחרות”.
מה החלום שלך?
“אני רוצה להיות מחנכת של כיתה משלי. עברתי דברים לא קלים בחיים, טרקו לי דלתות והעליבו אותי – ובגלל זה אני נחושה במיוחד להגשים את החלום הזה”.