נגיף הקורונה הצליח לייצר כאן תחושה של סוף העולם. זה מובן. המצב מפחיד, אנשים בבידוד, בחוסר ודאות, חוששים מההווה ומהעתיד הצפוי להם ולבני משפחתם. כמעט בלתי אפשרי להתבונן על המציאות דרך משקפיים אופטימיים.
אבל זו גם הזדמנות. התקופה הזו, אני מקווה, יכולה להיות עבורנו תקופה של התעלות. אולי משהו יזדעזע. אולי אנשים יידעו להעריך דברים שמקודם לא זכו להערכה, שהיו בגדר המובן מאליו. משפחתיות, ערבות הדדית, הסתפקות במועט.
אולי יש כאן הזדמנות לחשיבה מחודשת על אורחות החיים שהורגלנו להם. טיסות יקרות לחו"ל, הסתערות על חנויות המזון, צריכה מוגזמת, חוסר התחשבות בסביבה. אולי זה הזמן לאמץ אורח חיים פחות מזהם, לדעת להיות ביחד, להיות אמפתיים ולסגל רגישות לאחר.
את המסקנות מהשבועות האחרונים אפשר לתעל למעבר הדרגתי לחיים יותר פשוטים, פחות לחוצים, יותר נעימים, מתחשבים יותר, ודווקא מהנקודה הקשה הזאת לעשות שינוי. לנסות לעבור לתעשייה פחות מזהמת, לחיות בצניעות, להשתחרר מהאשליה שאם יש לך אוטו שנוסע יותר מהר אז החיים שלך בהכרח יהיו יותר טובים. להתחיל מהפכה תודעתית.
עוד מוקדם להתנבא מה יהיו השלכות המשבר הזה. כל האמור לעיל הוא בבחינת חלומות באספמיה. אבל אם התרחיש הזה באמת יקרה, נוכל בעתיד להביט על ימי הקורונה כעל תקופה מכוננת שממנה האנושות יצאה לדרך חדשה.
פתאום נסתכל אחורה ולא נאמין. איך הסתגלנו לחיות כפי שחיינו, איך רדפנו אחרי סמלי סטטוס, איך השתעבדנו לחומר, איך סיממנו את עצמנו עד כדי כך שאיבדנו את הדבר הכל כך אלמנטרי שנקרא להעריך את החיים. עצמם.
הכותב הוא אקטיביסט, יזם ופובליציסט על הספקטרום האוטיסטי
