"אני בן אדם מאוד נוגע, מאוד מחבק. הריחוק הפיזי קשה לי"

אורי יצחקי על הקו עם השחקנית עידית טפרסון. איך היא מתמודדת עם הקורונה וגם עם ההורות לבן אוטיסט

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

עידית טפרסון (61) היא שחקנית ישראלית. מתגוררת בהרצליה, אמא לבן ובת, יובב, אוטיסט בתפקוד גבוה, ועלמה.

שלום עידית, זה אורי יצחקי

ערב טוב אורי, מה שלומך?

ערב משובח, מה שלומך?

אני בסדר, איך עוברים עליך ימי הקורונה?

עוברים עליי במורכבות מאוד מאוד גדולה. במיוחד לאנשים עם מוגבלויות, זה יותר קשה

אני יודעת, יש לי אחד כזה בבית.

תיכף ניגע בזה

כן, כן. אז זה מורכב לכולם, אבל אני חושבת שלאנשים עם מוגבלויות זה יותר מורכב, והעניין הזה שאין מסגרת הוא קשה, מאוד קשה.

כן, ואיך את מתמודדת עם זה שאין לך עבודה בתיאטרון?

זה מאוד קשה. תראה, שחקנים בכלל זה עם שדורש קהל. שחקנים, זמרים, אמנים שהפרנסה שלהם זה לעמוד מול קהל. אז קשה לנו מאוד, כי יש אנשים שיכולים נגיד לעשות דברים דרך המחשב, אבל אנחנו שהקהל הוא נשמת אפנו, בלי קהל זה מאוד קשה לנו. אפילו אם נגיד אתה בצילומים, כלומר אם אתה ביום צילום לסדרה או לסרט, אז גם על הסט יש מספר לא קטן של אנשים. אז אי אפשר לעבוד פשוט. באמת אי אפשר לעבוד. אנשים עושים קצת סדרות רשת או מעלים כל מיני דברים לרשת, אבל אתה לא באמת יכול לעבוד.

"שחקנים זה עם שדורש קהל". עידית טפרסון

את מרגישה שזה משפיע על מצבך הנפשי?

בוודאי, בוודאי. תראה, קודם כל העניין של ההתמודדות עם לא לצאת מהבית או לצאת רק את ה-100 מטר. זה קשה שאין את חיי היום יום. אני למשל בן אדם מאוד מאוד נוגע ומאוד חברתי, ואני מאוד רגילה לגעת באנשים ולחבק, והעניין של הריחוק הפיזי הוא קשה לי.

בטח גם היו מבקשים ממך סלפים ברחוב

עכשיו אני לא פוגשת כל כך אנשים, אבל ביום יום הרגיל לפני עידן הקורונה כן. עכשיו אני לא פוגשת אנשים אז לא יוצא. אבל כן, תשמע, אני חושבת שהאדם בכלל הוא חיה חברתית. אנחנו נורא צריכים את הזולת, אנחנו נורא צריכים עוד אנשים, אנחנו חיות חברתיות, והעניין של הבידוד הוא קשה. לפחות יש לנו איזשהו יתרון שאנחנו בעידן המודרני שיש מחשבים וזום, ויש איזושהי דרך להיות בקשר עם אנשים. אבל זה לא אותו דבר כמו הקשר החי שאתה עם בן אדם פנים אל פנים, שאתה יכול לחבק, שאתה יכול לדבר. אתה יודע, מגע של אנשים אחד עם השני בלייב לא דומה לשום דבר אחר.

יש בזה משהו מוחשי, צריך שזה יהיה מוחשי

אני חושבת שהאדם כחיה הוא חיה של עדר, הוא חיה שצריכה עוד בני אדם איתו. אנחנו יצורים חברתיים. אני חושבת שקשה לכולנו העניין של הבידוד החברתי, בעיקר אנשים שהם מאוד רגילים להיות מוקפים באנשים ובחברים. אז זהו, זה לא פשוט, אבל הילדים שלי שניהם פה, גם לבת שלי הסטודנטית הפסיקו את הלימודים, אז היא בבית.

היא עושה לימודי אונליין?

קצת, אבל היא לומדת משחק, ובמשחק אי אפשר כל כך ללמוד מרחוק. אז קצת יש להם פה ושם שיעורים והם קוראים מחזות, אבל זה לא אותו דבר, כי משחק אתה חייב ללמוד בקבוצה ואתה חייב ללמוד את זה פייס טו פייס. אתה לא יכול ללמוד את זה דרך מסך.

עידית, בואי נעבור לשאלה אופטימית. איך את היית מנצחת את הקורונה, שזה אויב מאוד אכזרי?

אני חושבת שאנחנו בדרך לשם. קודם כל, צריך מאוד מאוד להקפיד על ההוראות של משרד הבריאות. אני חושבת שזה מאוד מאוד עוזר. מי שמקפיד על ההוראות אני חושבת שבסך הכל מצבו בסדר. זה אומנם קשה, אבל זה בסדר, זה מציל חיים וזה שומר עליך ועל האנשים הקרובים אליך. אז זה דבר אחד.

אני גם חושבת שאנחנו בדרך למקום טוב יותר, שלאט לאט יתחילו לשחרר את הציבור שבאמת מקשיב ומבצע את ההוראות. אני חושבת שלאט שלאט יתחילו לשחרר את האנשים הצעירים שהם לא בקבוצת סיכון, ואז יתחילו לאט לאט לשחרר אחרים. בסופו של דבר האנושות תנצח את זה, היא תנצח את זה. אני מאמינה שזה עניין של עוד חודש, עוד חודש וחצי, ויתחילו לשחרר אותנו פה בארץ מהדבר הזה, מהסגר המוחלט הזה שבאמת…

מחרפן

מחרפן וקשה לכולם. נדמה לי שלישראלים אפילו יותר, כי הישראלים הם עם מאוד חברותי, אנשים שנורא צריכים חברה. אז כמו כולם, אנחנו מנסים בתוך הבית לשמור על אווירה טובה, שיהיה בית שמח. עושים קצת לילות ביחד, עושים טיולים בחוץ קצת, היום יצאנו לקנות תרופות בסופר פארם ועושים כל מיני פעילויות בבית. גם זה יעבור…

כמו בשיר של טונה

כן, בדיוק, זה יעבור ונחזור לחיים. ייקח קצת זמן בהתחלה, בטח יהיו כל מיני מגבלות, אבל לאט לאט נחזור לחיים נורמליים, ואני מאמינה גם שבתוך השנה הקרובה יהיה חיסון ואפשר יהיה לחסן את האוכלוסייה ויהיו כלים להתגבר על זה. אבל כרגע זה מאתגר מאוד את כולנו.

נכון

צריך לקחת נשימה ולהיות צמוד לאנשים שאתה אוהב ולשמור על הביחד ובסוף זה יעבור. כמו כל מיני תקופות אחרות, זה יעבור.

ולנושא אחר. אנחנו נמצאים כרגע בחודש המודעות הבינלאומי לאוטיזם. ספרי איך זה לגדל ילד אוטיסט בבית

תראה, במקרה הספציפי שלי יש לי ילד שהוא באמת ילד מדהים. קודם כל, הוא בתפקוד בינוני גבוה, הוא ילד מאוד עצמאי ובבית הוא עצמאי לחלוטין בכל מה שהוא רוצה. הוא ילד מאוד חכם ומאוד ורבלי, הוא מדבר ומאוד מביע את עצמו. הוא גם ילד נורא נורא טוב, הוא ילד שאין לו התפרצויות, אין לו, פשוט הוא ילד מתוק נורא. אני לא מרגישה שאני מגדלת ילד אוטיסט, פשוט ילד. הוא גם מאוד סתגלן, הוא נוסע איתנו לחוץ לארץ, הוא הולך איתנו לכל מקום, למסעדות וזה, הוא מאוד יודע להתאים את עצמו.

"ילד שמח מאוד". יובב, בנה של עידית טפרסון

ואת עבדת איתו על זה? עבדו איתו בטיפולים על זה?

בעיקר כשהוא היה קטן. אני חושבת שעיקר השינוי אצלו התחיל כשהוא התחיל ללמוד בבית ספר "יחדיו" כשהוא היה בן 6. שם התחילה באמת הפריחה שלו גם מבחינת הדיבור וגם מבחינת כל ההתפתחות שלו. הוא ילד נוח נורא והוא ילד שמח מאוד, אז מהבחינה הזאת יש לי הרבה מזל שיש לי ילד כזה. אתה יודע, יש את הקשיים, יש גם את המחשבות על העתיד איך הוא יסתדר וכאלה. אבל תשמע, אני מגדלת גם ילדה רגילה, אז גם על ילד רגיל יש לך את המחשבות האלה. להיות הורה זה לא פשוט. יש הרבה מחשבות גם כשאתה מגדל ילדים, גם כשהם גדלים ואפילו אחרי שהם מתחתנים ויש להם משפחות משלהם. אתה לא מפסיק לדאוג, זה חלק מהחבילה של להיות הורה.

בכל מה שקשור באוטיזם, ההורים עשו דרך מאוד מאוד ארוכה, גם בארץ וגם בעולם, אבל בארץ בוודאי. אני זוכרת כשהבן שלי אובחן, הוא היום בן 25, הוא היה בן שנתיים וחצי. מאז עשינו דרך מאוד ארוכה גם בעניין של הטמעת המודעות בחברה וגם בעניין של זה שהייתה בושה נורא גדולה פעם. הייתה בושה להגיד שיש לך ילד עם אוטיזם.

כן, זכור לי. זה היה בשנות ה-90

נכון, הבן שלי הוא יליד 94'.

גם אני יליד 94'

וואלה, אז אתם בני אותו גיל, בני 25. ואז באמת הייתה בושה וגם לא כל כך ידעו איך לקבל את זה. אני זוכרת שכשלי אמרו את האבחנה לא כל כך ידעתי מה זה, מהי תוחלת החיים, מה זה אומר, ואם חיים איתם בבית. לא כל כך דיברו על זה, לא כל כך ידעו. אז יש שיפור מאוד מאוד גדול. קודם כל היום אנחנו כבר יודעים שזו מגיפה. כמעט בכל משפחה שנייה יש ילד עם איזשהם קווים בספקטרום, וגם יש מודעות הרבה יותר גדולה בציבור. אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות לגבי הזכויות, לגבי המקום של הילדים האלה, שהאוכלוסייה הזאת תקבל את המקום שמגיע לה בתוך החברה, שלא יהיה צריך לבקש אפילו פטור מתור לאדם עם צרכים מיוחדים. אנשים כבר יבינו לבד.

פעם חזרנו מחוץ לארץ ועמדנו בתור של אנשים עם צרכים מיוחדים, ואז מישהו צעק עלינו למה אתם עומדים כי לא היינו בכיסא גלגלים. זאת אומרת, העניין של המודעות הוא שיש עוד נכויות חוץ מנכויות פיזיות. אני חושבת שגם ההורים למדו יותר לעמוד על הזכויות שלהם, וגם מבחינה ציבורית יש הרבה יותר מודעות היום. אנשים כמו ליהיא לפיד ועוד אנשים שיצאו עם הסיפורים שלהם ונלחמים למען הזכויות של אנשים עם אוטיזם.

כמו עמותת אפ"י

אפ"י וקשר ועוד הרבה עמותות. בכלל, צריך להגיע למצב שאנשים עם צרכים מיוחדים, מכל האופנים, צריכים לקבל את המקום השווה שלהם בחברה כמו כל אחד אחר. זה בכלל לא צריך להיות משהו שצריך לעמוד למבחן, שצריך לעשות בשבילו קרבות מיוחדים, זה צריך להיות משהו שהוא חלק מהחברה.

אז לשם עוד לא הגענו, אבל אני חושבת שעשינו דרך מאוד ארוכה. אז אני מאחלת לכולנו שבכל שנה אנחנו נתקדם עוד קצת ונגיע בסופו של דבר למצב שאפילו לא נצטרך לחגוג את יום האוטיזם משום שזה יהיה משהו כל כך ברור. אנחנו עדיין לא שם, אז בהחלט יש מה לחגוג ויש גם הרבה מאוד לשאוף, יש לנו עוד דרך ארוכה.

בהחלט. ומה יש לך לאחל למשפחות עם אדם אוטיסט לכבוד יום האוטיזם?

קודם כל, שתהיינה משפחות שמחות. העובדה שיש למישהו ילד עם אוטיזם זה ממש ממש לא סוף העולם. אתה אף פעם לא יכול לדעת לאיזה מקומות הילד הזה יכול להגיע. אני חושבת שגם הקהילה הרפואית למדה לבשר למשפחות בצורה הרבה יותר אנושית. אם מישהו היה אומר לי כשהבן שלי אובחן שהוא יהיה כמו שהוא היום בגיל 25, לא הייתי מאמינה. אז זה דבר ראשון.

דבר שני, זה באמת לא סוף העולם וזה לא חלילה בושה או משהו כזה. צריך להקדיש לזה יותר, למרות שאני אומרת לך, גם לילד רגיל אתה מקדיש המון. דבר שלישי, יש בזה גם מתנה משום שאתה לומד מילד כזה הרבה מאוד. אני תמיד אומרת שהבן שלי לימד אותי הרבה יותר ממה שאני לימדתי אותו. אם אתה קשוב לילד ואתה באמת באמת לומד להקשיב לו ולראות איזה מין הורה הוא רוצה שאתה תהיה עבורו, אז זה המפתח בעיניי. אז יש לנו ללמוד מהילדים שלנו לא פחות ממה שיש לנו ללמד אותם. וזהו, שתהיינה משפחות שמחות וללמוד לשלב את הילד הזה, הוא חלק מהמשפחה. כל ילד שנולד, אתה יודע, אני לא חושבת שיש ילד שהוא מושלם, אין דבר כזה ילד מושלם, גם כשהוא כביכול מה שנקרא רגיל. יש כל כך הרבה ילדים כביכול רגילים שיש להם כל כך הרבה בעיות אחרות, אז בעיקר שיהיו משפחות שמחות, ושיהיו כוחות, כוחות לגדל ילדים, כי זה לא פשוט.

כל מילה

בדיוק, ומה אתה עושה עם עצמך בימים אלה? קודם כל אתה כתב וזה נפלא, איפה מופיעות הכתבות שלך?

באתר שווים

איזה יופי, אתה תשלח לי את הקישור אחר כך?

כן, אני אשמח אם תשלחי לי תמונה שלך

טוב, אני אשלח לך תמונה ואז אתה תשלח לי גם. בסדר גמור אורי, מאוד מאוד נעם לי לדבר איתך.

תודה עידית ושיהיה חודש אוטיזם שמח ותקופה קלה

גם לך יקירי, גם לך, ושיעבור מהר הקורונה הזאת.

אמן

אמן, להתראות חמוד.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

אורי יצחקי

אורי יצחקי

בן 26, רווק (עדיין), מתגורר בתל אביב. ערך ראיונות מצולמים עם שלל ידוענים, ובראשם גל גדות. הראיון המפורסם שודר בתוכנית "הצינור". ראיין גם את רונאלדיניו, ליהיא לפיד, מירי מסיקה ועוד. עובד ב"שווים" וגם מתחזק עמוד יוטיוב תוסס. מאובחן על הרצף.

פרסומות

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״