איך רופא מסוגל לרצוח ילד עם מוגבלות

ערב יום השואה: מה אפשר ללמוד מחלקם המרכזי של הרופאים בגרמניה בהשמדה השיטתית של אנשים עם מוגבלות

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

המאמר הזה נכתב לפני שהתפרסמה המלצת הוועדה הביו-אתית לא לתעדף אנשים עם מוגבלויות בטיפול רפואי. ערב יום השואה אני מקווה בכל ליבי שהחברה הישראלית תוקיע את המלצות הוועדה ותהפוך אותן לאותיות מתות על נייר. מוטב כך מאשר שימותו אנשים ללא טיפול. מדינת ישראל נולדה מקידוש החיים. הישרדות החזקים והיצרנים בלבד מעולם לא הייתה דרכו של העם היהודי.

כשאתה נכנס לאזור האפל בו נמצאות פרשיות וסוגיות היסטוריות, מוטב שתהיה הומניסט. אדם שמאמין שחיי זולתו משמעותיים ורבי ערך כי הוא אדם. להומניסט יש פנס גדול שמאיר את הדברים היטב, וגם מראה את הדרך.

פרופ' שונית רייטר, פרופסור אמריטה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, צללה לתוך תהום שחורה משחור בתולדות הרפואה המערבית. היא ניסתה להבין מה גרם לחלק גדול מהרופאים הגרמנים לשתף פעולה ברצח של אנשים עם מוגבלויות. הנושא שהיא בחרה חשוב במיוחד, כי הכחדת ילדים ובוגרים עם מוגבלויות הייתה המבוא, ה"פיילוט" לכל השאר: ההשמדה השיטתית של יהודים ועמים אחרים. המאמר, שכותרתו: "אקטיוןT-4  והתפקיד של הרופאים והממסד הרפואי בתקופת הנאצים בהשמדה של אנשים עם מוגבלויות: האם השבועה ההיפוקריטית היא ביטוי לאידיאולוגיה חברתית או האם היא חוק יסוד?" התפרסם בכתב העת סחי"ש  ב-2006.

מה מגן עלינו היום?

במהלך קריאת המאמר לא יכולתי שלא לשאול את עצמי את השאלה: מה השתנה מאז? מה מגן עלינו היום, אם בכלל? תוך כדי שאני מסתמך על הממצאים שלה, אבדוק יחד איתכם מנגנון אחר מנגנון. בשבילנו זו הרי תמיד שאלה של חיים ומוות.

נתחיל מהחוק. החוק לא בהכרח מגן על אנשים עם מוגבלויות. החוק מושפע מאוד מהמשטר בו הוא נחקק. ב-1.9.1939 חתם אדולף היטלר על תקנת חירום לעת מלחמה בשם "אקטיוןT-4 " שהייתה אמורה להיחקק כחוק קבוע לאחר המלחמה. התקנה הורתה על ההשמדה הטוטאלית של אנשים עם מוגבלויות, בגרמניה ובכל ארץ שתיכבש על ידה.

כיצד הוא הצליח לחוקק רצח ממוסד של החלשים מכל? בפשטות, משום שהחברה האירופאית (וגם חלק מהאמריקאית) הושפעה מרעיונות של דרוויניזם חברתי ותפיסות ימי-ביניימיות וראתה באנשים עם מוגבלויות את החולייה החלשה והמחלישה את הקידמה וההישרדות של החברה. הרעיונות האלה נחשבו מבוססים לחלוטין מבחינה מדעית באקלים הגזעני של התקופה.

תשאלו: ואיפה התחבא המוסר שלהם? מוסר, כידוע, עוסק בכללים של נכון, צודק וטוב – וההיפך. הרי ״לא תרצח״ זה ״לא תרצח״. זה נכון, אבל ישנו גם מוסר של אנשים בחברה מסוימת ובזמן מסוים, ולכן תפיסות מוסריות של חברות בזמנים ובמקומות שונים לעתים נבדלות זו מזו.

בגרמניה של אז, מי שהעניק את הרעיון להיטלר היה אב לילדה עם מוגבלות קשה פיזית ומנטלית. האב כתב להיטלר והתלונן על מצבה. הרופא האישי של היטלר בדק את המקרה והורה לרופאים שטיפלו בה להמית אותה ״המתת חסד״. זה היה המקרה שהתניע את גלגליה של תוכנית חיסול אכזרית במיוחד שבוצעה על ידי רופאים גרמנים בהוראת הממשלה.

גם חמלה יכולה להפוך לרצחנית

פרופ׳ רייטר שואלת: והיכן הייתה נאמנותם לשבועה ההיפוקריטית, ובמילים אחרות: לאתיקה שלהם? מה קרה לאובייקטיביות ולמקצועיות עליה הם מצווים?

התשובה פשוטה מהצפוי: חמלה, המתת חסד – כל אלה תלויים בעין המתבונן. אם רופא חי בחברה גזענית, הפרשנות שלו למושג ״חמלה״ עלולה להיות רצחנית. הרופאים האלה חשבו שזה באמת חסד, אקט של חמלה כלפי אנשים שחייהם אינם חיים, ושמעצם קיומם יצמח רק נזק.

שונית רייטר היא, כאמור, הומניסטית. לשיטתה, רק הומניזם מגן על הפרט והחברה. "אנשים עם מוגבלויות זכו מאז אמצע המאה העשרים ואילך לזכויות אזרחיות מעוגנות בחוקים ובאמנות בינלאומיות שלהן לא זכו במהלך כל ההיסטוריה האנושית", היא כותבת. "בבואנו לבחון את המצע הפילוסופי של זכויות אלה נראה שהבסיס הוא הפילוסופיה ההומניסטית. אי לכך, מוצע בזה שהרופאים יאמצו כ'מפה' תיאורטית של מקצוע הרפואה את הפילוסופיה ההומניסטית. כאשר המצע הפילוסופי הוא של הגישה ההומניסטית, אין שום קשר בין העמדות והאמונות בהן מחזיק הרופא המטפל ובין הטיפול הרפואי. כבוד לפרט הוא מאבני היסוד של התפיסה ההומניסטית. לפי גישה זאת, הכבוד לפרט נעוץ לא בדעותיו, מעמדו או כישוריו אלא בעצם היותו בן אנוש. החולים? הם זכאים לכבוד המבוסס על ערכם כבני אנוש. לגבי מדע הרפואה, במידה והוא מבוסס על ה'מפה' ההומניסטית, הידע הרפואי והטיפול הרפואי צריכים להיות הכוח היחיד שכלפיו אחראי הרופא, לא מפלגה זאת או אחרת ולא אמונה זאת או אחרת".

נצחון הרוח של אנשים עם מוגבלות

ואיפה ההומניזם שלנו, אתם שואלים? ובכן, כדאי שתדעו שאנשים עם מוגבלויות, לעתים גם מוגבלויות קשות, שרדו את השואה. זה נצחון רוח האדם על התיאוריות האכזריות ונקמה גדולה בצורר הנאצי, משום שחלקם גם זכו לגדל ולחנך את ילדיהם וילדי ילדיהם בצלמם ובדמותם הנפלאים.

מדינת ישראל חוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובו נכתב: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם", "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו", את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, את תיקון מס' 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962, שמאפשר לאדם עם מוגבלות להיות שותף להחלטות הנוגעות לחייו בכל דרך אפשרית. פוליטיקאים שהתבטאויותיהם נחשבות פוגעניות כלפי אנשים עם מוגבלות נאלצים להתנצל בלחץ הציבור.

בדומה לשואה וללקחיה, גם את העקרונות הללו ראוי לזכור ולא לשכוח.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

איל שחל

איל שחל

בן 19 מתל אביב. סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. פירסם בעבר מאמרים בבמות שונות, כולל טור ב-ynet. מאובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך עם דיספרקסיה (קושי נוירולוגי בביצוע פעולות) קשה, שפוגעת בדיבור. משתמש בתקשורת תומכת חלופית מגיל צעיר.

פרסומות

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״