אם הייתי חי בתקופת השואה, היו רוצחים אותי פעמיים. פעם מפני שאני יהודי, ופעם מפני שאני בחור עם מוגבלות.
לא מזמן הוציאו מה-Dsm, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, את השם של התסמונת שלי, זו הנקראת אספרגר. החוקר שגילה אותה, רופא ילדים וינאי בשם הנס אספרגר, שלח מטופלים שלו למוסדות שבהם הוצאו להורג. עכשיו מתקיימים דיונים במטרה לשנות את השם של התסמונת.
עד סוף מלחמת העולם השנייה נרצחו יותר מ-250 אלף אנשים עם מוגבלויות. המספר היה אמור להיות גבוה בהרבה, אלא שהיטלר חשש ממחאה נגד הוצאתם להורג של נכים שנפצעו במלחמת העולם הראשונה, ולכן נתן הוראה להפסיק את ההרג.
באושוויץ יש חדר שבו שמרו את הפרוטזות של הנכים שנרצחו. ג’וני דניאל, ישראלי שמנהל את עמותת “ממעמקים”, שעוסקת בשימור זכר הנספים, אמר לי שליווה פעם לסיור במקום סנאטור אמריקאי. לבו נשבר כשראה את החדר הזה, ג’וני סיפר. התברר שלאותו סנאטור יש ילד עם מוגבלות.
לפני כמה שנים נקלעתי להפגנה אנטישמית בבריטניה. אחד המפגינים עמד שם עם בנו, שישב בכיסא גלגלים, והחזיק שלט שעליו נכתב “הלוואי שהיטלר היה מסיים את עבודתו”. לא התאפקתי וצעקתי לעברו: “טיפש, היטלר היה הורג את הילד שלך”.
לי, כאדם עם מוגבלות וכנכד לניצולי שואה, חשוב שבארץ ובעולם יכירו את שואת האנשים עם מוגבלויות. הנסיך צ’ארלס אמר פעם בפורום בינלאומי כי אסור לשכוח את מי שנרצחו רק משום שהיו שונים. חייבים להדגיש את זה גם אצלנו: שוויון זה לא רק לקבל את השונה, זה גם לזכור את מי שמת רק כי היה שונה.
אז אני פונה בבקשה לכל ראשי המדינה, וגם אל אנשי יד ושם: מצאו דרך להנציח את האנשים עם המוגבלות שנרצחו, זכרו את השונים.
