אני מקבל טלפון. על הקו רייצ’ל ריסבי רז, שעובדת בגן החיות התנ”כי בירושלים. ג’וש, אנחנו פותחים את הגן לאנשים עם צרכים מיוחדים, היא אומרת, אולי תרצה לבוא לסקר?
סיבה טובה לצאת מהבית, אפילו ליהנות, אני קופץ על ההזדמנות ומוצא את עצמי בתוך זמן קצר בגן החיות.
לפני שנכנסים אנשי הביטחון בודקים לנו חום. אנשים אחרים עומדים עם הרשימות של מי שנרשמו מראש. כרגע יכולים להירשם רק מי שגרים בירושלים או ברשויות מסביב לעיר. מכיוון שאני באתי עם רייצ’ל, אני פטור מזה. זהו, אנחנו בתוך הגן.
דבר ראשון אני נכנס למשרדים ופוגש את המנכ”ל זיו אילון. דרך אגב, הוא לא הזיו היחידי כאן. אחד האריות בגן נקרא זיו, וכמוהו גם זיו המנכ”ל מושל ומולך על כל מה שמתרחש כאן.
סיפרתי לזיו, המנכ”ל, לא האריה, קצת על עצמי, והוא סיפר לי שבעבר הוא סייע ליחידת “רואים רחוק”, יחידה מודיעינית של צה”ל שבנויה על צעירים על הרצף האוטיסטי. פרויקט מדהים בפני עצמו. אני יודע איזה כישרון יש לחבר’ה אוטיסטים, הוא אמר. כשפגשתי אז את הצעירים בפרויקט הבנתי שלחלק מהם יש מסוגלות יותר גבוהה מאיתנו.
בעיניו צריך לשמור על אוכלוסיית הצרכים המיוחדים, ופעמים רבות גם לתת לה עדיפות. שאלתי מה דעתו על ועדת האתיקה של משרד הבריאות, שפסקה שבמקרים רפואיים קיצוניים צריך לטפל בנו אחרונים. זו פעם ראשונה שהוא שמע על זה, וראיתי כמה זה זיעזע אותו. אני לא מסכים לזה, הוא ענה, אלה אנשים שצריך ללטף אותם ולעזור להם כמה שיותר. כנראה שמי שקבע כך לא מכיר אנשים עם מוגבלויות מקרוב.
אחר כך יצאתי לסיור. מוזר לראות את כל הסרטים האדומים ושלטי האזהרה שמורים ללכת בכיוון אחד בלבד. הם נועדו למנוע התקרבות מיותרת ומסוכנת בין המבקרים.
השקט היה מורגש. הטווסים הרגישו חופשיים לטייל בחוץ בשמש בלי לחשוש מבני אדם. אנשים שפגשתי אמרו כמה משחרר וכמה כיף להם להיות בגן עם הילדים המיוחדים שלהם.
אמא אחת סיפרה לי שיש לה שני ילדים קטנים ואין להם גינה בבית, אז לילדים ממש קשה והם לא מסתדרים כל כך. היציאה אל הגן מאפשרת להם להשתחרר, לרכוב על אופניים וליהנות ממזג האוויר היפה.
גם איש התחזוקה שפגשנו היה מאוד מרוצה. רייצ’ל המארחת מספרת שבתקופות שגרה אין לו זמן לעשות תיקונים נדרשים בגן. בשנים רגילות המקום פתוח כל ימות השנה, מלבד יום כיפור, יום השואה ויום הזיכרון. עכשיו יש לו המון זמן לסדר כל מה שצריך, עד הפרט הכי קטן.
הטיול שלי נגמר. בקרוב אני מקווה לחזור ולפגוש את האנשים עם המוגבלות שעובדים במקום, ושכרגע נמצאים בבית כדי להישמר מפני הקורונה. גן החיות הזה דואג לא רק לחיות ולטבע, הוא דואג גם לאוכלוסיות מוחלשות.
שמעתי פעם סיפור על סבתא שלקחה את הנכד שלה לגן החיות. כשהגיעו לכלובי הקופים אמר לה הנכד, זה לא אנחנו שמסתכלים על הקופים, הקופים מסתכלים עלינו. אולי ניסה להגיד שאנחנו הקופים האמיתיים בסיפור. מה שבטוח, פה בגן התנ”כי יש מקום לאנשים מכל הסוגים, לקופים, לשאר בעלי החיים, וכולם יכולים להרגיש רצויים.
