האיסור על ביקורי משפחות של דיירים עם מוגבלות בהוסטלים סוקר כאן בהרחבה. אחרי מאבק עיקש של הורים ולחץ ציבורי כבד, הותר לבקר את הילדים, ואף לאפשר להם חופשות קצרות בבתיהם, בכפוף לכללי משרד הבריאות. אבל מה קורה במרכזים לבריאות הנפש?
התמונה הזו אולי מספרת את כל הסיפור. היא צולמה במרכז לבריאות הנפש לב השרון, שנמצא ביישוב צור משה. במתחם רכבים המכונה “הדרייב אין” יושב מטופל על כיסא פלסטיק, ושני מטרים ממנו חונה רכב, שבו יושב קרוב משפחתו שבא לבקר אותו. כך, בחניית המכוניות השוממה, הם מנסים לתקשר זה עם זה.
אביבית לוזון מנתניה, אם לילד המטופל במרכז לב השרון, מכירה את זה מקרוב. ככה בדיוק נראתה הפגישה האחרונה שלה עם בנה, שנערכה ב”דרייב אין” ונמשכה רבע שעה בלבד. ”לא ראיתי את הבן שלי במשך חודש וחצי”, היא מספרת ל”שווים”. “מיד אחרי פורים חסמו אותנו לביקורים, וגם אסרו על יציאת מטופלים הביתה. הקשר היחידי שהיה לי עם הבן שלי זה רק בשיחות ווטסאפ. הוא מאושפז שם מרצון, אבל הקורונה שבתה אותו”.
הבן, בן 25, מתמודד עם סכיזופרניה, והגיע למרכז על מנת להתאזן מבחינה תרופתית. אף אחד לא תיאר לעצמו שיגיע משבר הקורונה וימנע ממנו קשר עם המשפחה, שכל כך חשוב לו. ”ראינו שהחלו ביקורים של ניצולי שואה ששוהים באותו מתחם, אז ביקשנו להרחיב אותם גם לחוסים מהאגף הפסיכיאטרי”, היא אומרת. “אבל בהתחלה לא הייתה אוזן קשבת. ברגע שאמרתי כי אני מתכוונת לעתור לבית המשפט, מנהל המרכז אישר את הביקורים. אבל בטח לא ציפיתי שזה יהיה ככה”.
לפני שהגיעה ל”דרייב אין” קיבלה אביבית הנחיות ברורות. ”הסבירו לי שאסור לי לצאת מהאוטו, שהחלון נשאר פתוח ושהביקור הוא כרבע שעה”, היא מפרטת. “סימנו לי את המקום שבו אנחנו צריכים לחנות, הביאו את הבן שלי יחד עם איש צוות מהמרכז, והושיבו אותו על כיסא כתר פלסטיק במרחק של 2 מטרים מהאוטו. ככה תיקשרנו.
“אי אפשר להגיד לו הכל, כי כולם שומעים ויש דברים שקשורים לפרטיות”, היא ממשיכה. “הייתי צריכה להרים את הקול כדי שישמע אותי, כי אני גם עם מסיכה. כל הזמן הזה משגיחים עלינו חיילים של פיקוד העורף, אנשי אבטחה של בית החולים ואיש הצוות. זו הייתה הרגשה משונה מאוד”.
לדבריה, הביקור הותיר אותה עם תחושות קשות. ”ההרגשה היא נוראית, אני לא יודעת איך לכנות את הביקור הזה”, היא אומרת. “אני רואה את חצי הכוס המלאה, שלפחות אני רואה את הבן שלי, אבל זה לא הגיוני שבזמן שמאשרים ביקורים למשפחות בבתי אבות באוכלוסיות סיכון ופותחים את השערים, הביקורים שלנו מתנהלים בצורה כל כך לא רגישה ולא אכפתית. זה פשוט כאב לב”.
אביבה עובדת כמורה בבית ספר, והיא כבר הספיקה לחזור לעבודה: “לימדתי אתמול 15 ילדים בכיתה, ועם הבן שלי אני צריכה לדבר ממרחק של 2 מטרים כשאני באוטו. זה אבסורד. אני מתה לחבק אותו, אבל אני לא אסכן אף אחד כמובן. בעלי נחנק מדמעות כאשר ראה אותו, זה מצב מאוד קשה ואף אחד לא מבין אותנו. בתי האבות ברמת סיכון כל כך גבוהה ומאשרים להם הרבה יותר ממה שמאשרים לנו. חובה לתקן את זה ומהר”.
לפי הנוהל של משרד הבריאות, ביקורי משפחות במרכזים לבריאות הנפש בימי הקורונה אפשריים כל עוד נשמרות ההנחיות: תיאום הביקור מראש, שמירה על מרחק של 2 מטרים בין אדם לאדם, ומתחם ייעודי לביקורים בתחומי המסגרת. בנוסף, מומלץ שהביקור יהיה באזור פתוח בתחום המסגרת, או במתחם מבודד, תוך שמירה על הנחיות משרד הבריאות וריחוק משאר המטופלים.
“יש לשאוף לכך שהחדר המוקצה לביקורים ישמש אך ורק למטרה זו”, נכתב בהנחיות המשרד, “ולוודא שקיימת אפשרות אוורור – חלון או דלת פתוחה. במהלך הביקור יוודא איש צוות שקיום ההנחיות נשמר”. צריך לציין כי משרד הבריאות לא מורה על פתרונות לשמירת הבריאות כגון מתחם “הדרייב אין”, וייתכן שמדובר ביוזמה מקומית.
על פתרון “יצירתי” נוסף מספרת לנו אמא (פרטיה שמורים במערכת) שבנה מטופל במרכז לבריאות הנפש בגהה ונמצא על הספקטרום האוטיסטי. לדבריה, היא נפגשת עם בנה פעם בשבוע למשך חצי שעה בלבד, כאשר גדר המרכז מפרידה בינו לבין המשפחה. ”היה לי מאוד קשה עד שהשגנו גם את זה”, היא אומרת. “אני מנהלת עם המנהל שיח כבר הרבה זמן, אך אין שום גמישות מחשבתית בנושא. לקח לי שבועות להכניס לבן שלי טלפון סלולרי כי הוא בקושי מתקשר. יש במרכז צוות טיפולי טוב, אבל התחושה היא שהוא כאילו בכלא, ולא רק אני אומרת את זה”.
המפגשים במרכז – מתארת האם – נערכים בקבוצות, כך שהזכות לפרטיות נפגעת. ”אי אפשר לספר שום דבר אישי”, היא מדגישה, “אנחנו נמצאים מול גדר מפרידה בקבוצות של שלוש, מלווים על ידי שוטר/חייל שישמור עלינו. הרגשה של כלא עם הפרדה של 2 מטרים. הילד שלי, מרוב שהוא התרגש, נכנס למקלחת לפני שהגעתי, אז ראיתי אותו רק ל-20 דקות, ואף אחד לא נתן לנו הארכה. הכל קשוח מאוד. גם הבן שלי אומר שהוא מרגיש בכלא. הרגשות האלה לא מקדמים אותו. הוא לא מתקשר, משלשל ומקיא, ורק בשיחות טלפון איתי הוא מדווח על זה.
”אין היגיון במצב הנוכחי”, היא ממשיכה, “המשק משתחרר ואנשי הצוות במרכז יוצאים וחוזרים ללא הפרעה, ואני לא יכולה לראות את הבן שלי? למה, הם לא מדבקים? זה אבסורד”.
עו”ד ורד בר מארגון בזכות מטפלת בנושא מול משרד הבריאות. לדבריה, הבעיה היא שכל מנהל מרכז מתנהל היום לפי רצונו. “אנחנו פועלים כדי שהמרכזים השונים ברחבי הארץ יותאמו להנחיות של משרד הבריאות ולא כפי שקורה כיום”, היא אומרת. ”משרד הבריאות הותיר המון שיקול דעת לבתי החולים. כל מנהל בית חולים יכול לקיים את הביקורים כפי שהוא מעוניין ולפי הבנתו. בעוד שיש מנהלים שמעוניינים לעשות ביקורים יותר אישיים ובתנאים הולמים, יש מנהלים שפחות מעוניינים בכך, והסיפורים הם מאוד קשים.
”המהות של הביקורים”, היא ממשיכה, “היא ליצור קשר אישי עם המטופל. בביקור של רבע שעה המטופל לא יכול להגיד כלום. התנאים לא פשוטים גם ככה, ובמרחק הפרטיות נפגעת והמטופל לא יכול לספר כיצד הוא באמת מרגיש ולשתף את בני משפחתו”.
בימים הקרובים תשלח עו”ד בר מכתב למשרד הבריאות עם דרישה לפרסם הנחיות כלליות ברורות לגבי הביקורים בבתי החולים.
תגובת משרד הבריאות
ממשרד הבריאות וממרכז “לב השרון” נמסר: ”אנו רואים חשיבות גדולה לקשר בין המרכז לב השרון והקהילה. לב השרון מוביל בחיבור הזה ובימים כסדרם המשפחות והקהילה נמצאות יום יום במרכז. המדיניות הקשורה לביקורי משפחות כעת נגזרה מהמידע שהגיע על מרכזי בריאות הנפש בסין. התברר שמרכזי בריאות נפש שלא נסגרו הפכו לסוג של ספינות קורונה עם תמותה משמעותית. רבים ממאושפזי בריאות הנפש הם בקבוצות הסיכון. מהמידע שקיבלנו עלה שגם חבילות שהגיעו מבחוץ כנראה הביאו להדבקה.
“על מנת למנוע כניסת המחלה נסגר בשלב הראשון המרכז. בית החולים חולק לטריטוריות נפרדות כדי להפריד גם בין המחלקות השונות ולמנוע התפשטות המחלה במידה שמישהו יידבק. אנחנו מעודדים את המאושפזים להחזיק טלפון כדי שיוכלו להיות בקשר דרך יישומים. גם חולקו למחלקות מכשירי טאבלט לשמור על קשר עם המשפחות.
“מאחר שהמחלקות חולקו לטריטוריות נפרדות, לא ניתן לאפשר למטופלים ליהנות מחצר בית החולים אלא בזמנים מוקצבים לפי מחלקות. זאת גם הסיבה שהחלטנו להקצות את שטח הביקור לאזור מוגדר ומבודד, על מנת שהמבקרים לא יתערבבו עם המאושפזים שחייבים את החצר להתאוורר.
“כל מאושפז במרכז שלנו עבר בדיקות קורונה ונמצא שלילי. החשש העיקרי שלנו הוא שהמאושפזים יידבקו ממי שבא מבחוץ, קרי המבקרים. זאת הסיבה להקפדה היתרה על מרחק. הנחיות משרד הבריאות הן לתת עדיפות לביקורים בשטח פתוח, וכך נעשה. מתחם הביקורים מאפשר ביקור לבאים ברגל ובנפרד למגיעים במכונית.
“נתנו עדיפות לביקור ברכב כי הרכב מהווה ‘בועה בטוחה” המבטיחה שהמאושפזים לא ידבקו. בנוסף הכניסה ברכב מאפשרת לנו לתת כניסה למשפחה שלמה, ילדים ואחרים משמעותיים שלא ניתן לתת בשיטת ביקור אחרת. הקשר של אימהות ואבות מאושפזים עם ילדיהם הצריכו אותנו למצוא בפתרון.
“אנו בקשר עם משרד הבריאות לבניית מתחם ביקורים ועד אז אנו מבקשים להתאזר בסבלנות ולהבין שמה שעומד מאחורי ההחלטות זאת דאגה לשמירה על בריאותם וחייהם של המטופלים.
