זה התחיל כפנייה שגרתית למערכת “שווים”. “שלום, שמי ריטה, אני תושבת טבריה, והבן שלי נמצא במעון שיקומי. בזמן משבר הקורונה הוא כמובן לא היה במעון וגם לא קיבל טיפולים, ולמרות זאת העירייה מחייבת אותי לשלם עליהם, וככה גם את ההורים האחרים. זה עצוב שלוקחים כסף מילדים נכים עבור טיפולים שלא ניתנו. נשמח מאוד אם תוכלו לעשות משהו”.
נשמע מוזר אבל נבדוק. השגתי טלפון של טלי ביטון, אמא לילדה בת שנתיים וחצי מאותו מעון, צילצלתי, והפרטים התחילו להתברר. מדובר במעון שיקומי בקיבוץ מרחביה, הנמצא תחת פיקוח של משרד הרווחה, אשר מקבל אליו תינוקות ופעוטות מהרשויות באזור. גם טלי מתגוררת בטבריה.
הבן של ריטה יותר צעיר, רק בן שנה ותשעה חודשים. הוא נולד עם נגיף ה-CMV , וכתוצאה מכך נגרם לו נזק מוחי. “זה לא עושה אותו פחות חמוד מאחותו התאומה שנולדה ‘רגילה'”, היא מדגישה בפניי. יחד איתו יש במעון עוד פעוטות עם נכויות שונות, שזוכים לטיפולים פרא רפואיים, ובהם ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת ופיזיותרפיה.
בפורים האחרון, כחלק מהסגר הקורונה, הפסיקו הפעוטות להגיע למעון. הילדים, מן הסתם, לא קיבלו טיפולים, אבל משום מה עיריית טבריה המשיכה לגבות תשלומים כרגיל, בניגוד לרשויות האחרות שילדיהן מטופלים במעון. כמה? זה תלוי. “לכל ילד זה תשלום אחר”, מסבירה לי טלי. “עושים חישוב לפי כמות הנפשות בבית, האם ההורים עובדים, מה גובה ההכנסה שלהם ועוד. זה יכול לנוע בין 600 שקל לחודש ל-1,100 שקל. השתתפות הורים קוראים לזה”.
החלטתי לשלוח שאילתה לדוברות עיריית טבריה. כעבור זמן לא רב הגיעה התגובה בזו הלשון: “בימי שגרה נושא ההשתתפות העצמית של ההורים מעוגן בנהלי משרד הרווחה. בימי הקורונה שינו את הנהלים ובימים בהם לא התקיימו פעילויות התשלום בוטל. אם הייתה גבייה בניגוד לנהלי משרד הרווחה, הדבר יתברר מול הפיקוח והכסף יוחזר”.
שמחתי מהתשובה. אין סיפור, אבל לפחות הכסף חוזר להורים.
למחרת קיבלתי טלפון מטלי. “דיברתי עם העובדת הסוציאלית של הרווחה בעיריית טבריה”, היא מספרת, “והיא אמרה ששום הורה לא קיבל החזר, ושגם אין שום אינדיקציה שהכסף יוחזר”.
יכול להיות שבעיריית טבריה לא אמרו את האמת? פניתי שוב לדוברות וביקשתי התייחסות מהירה. איך יכול שאתם כותבים דבר אחד, שחור על גבי לבן, ועושים ההיפך?
בינתיים, טלי סיפרה לי שזו לא הפעם הראשונה שהיא נלחמת על זכויות הילדה שלה מול העירייה. “בפעם הראשונה זה היה על מערך ההסעות. הילדים יושבים שעתיים באוטו עד שהם מגיעים למעון שלהם. נלחמתי אז, ורק כשזה הגיע לתקשורת המצב תוקן.
“עכשיו בזמן הקורונה”, היא ממשיכה, “אני, שבדרך כלל מטפלת בקשישים, עזבתי עבודה כדי לטפל בבת שלי. לבעלי שצובע בתים אין הרבה עבודה, ומצד שני לוקחים לנו כסף על טיפולים שלא קיבלנו”.
רק בימים האחרונים נפל לה האסימון שהדרישה הכספית קשורה לטלפונים שקיבלה אחת לשבוע מחלק מאנשי הצוות הפרא רפואי במעון. “הם היו שואלים מה נשמע ומה אתם עושים, ואני חשבתי שהם מתקשרים בגלל הקורונה ובגלל שהם דואגים לילדים. מי דמיין שצריך לשלם על זה? היו צריכים להגיד לנו מראש שהשיחות האלה עולות כסף, ואז היינו מחליטים אם לקבל אותן או לא. אני בטוחה שהרבה מההורים לא היו מסכימים, כי זה פשוט לא הוגן.
“הכסף”, היא אומרת, “זה לא מה שחשוב. הבעיה זה החוסר צדק. למה האוכלוסייה הכי חלשה צריכה לצעוק כדי שדברים יילכו כמו שצריך?”
כשסיימנו לדבר בדיוק הגיעה התגובה המעודכנת של עיריית טבריה, בזו הלשון : “לאחר בירור מעמיק מול משרד הרווחה ולאחר שיחה עם המשפחות שפנו בנושא, התברר שאנשי המוסד החינוכי בקיבוץ מרחביה פעלו מול המשפחות באופן מקוון. על פי נהלי משרד הרווחה, במקרה כזה התשלום של ההשתתפות העצמית בתוקף, היות שהמשרד רואה את השירותים המקוונים כשירות. עם זאת, לאחר פניית מנהל מחלקת הרווחה בעיריית טבריה לפיקוח במשרד הרווחה, התקבלה הבקשה להפחתה בשיעור של 30% מההשתתפות העצמית לתקופה זו”.
בניגוד למה שנמסר בהודעה החדשה, ריטה וטלי טוענות שאיש בעיריית טבריה לא שוחח איתן. בעירייה טוענים מנגד שעובדות סוציאליות דווקא כן שוחחו איתן.
