כבר תקופה ארוכה פונים הורים לילדים בחינוך המיוחד אל משרד החינוך בבקשה לקבל לידיהם את שאלון הראמ”ה (רשות ארצית למדידה והערכה). השאלון, הנמצא בלב הרפורמה בחינוך המיוחד, הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על ההכרעה של ועדות הזכאות והאפיון באיזה מוסד לימודי ישובצו הילד או הילדה בשנה הבאה, ומה יהיה היקף סל הסיוע שלו הם יזכו.
הורים סיפרו ל”שווים” כי פנייתם לקבל את השאלון לאורך השנה האחרונה נתקלה בתשובה שלילית, או בהתחמקות מצד גורמי החינוך. כשאנחנו פנינו בעצמנו למשרד החינוך ושאלנו מדוע השאלון נותר במחשכים, טענו שם כי הבעיה טכנית. “אין שום אפשרות להוציאו מחוץ למערכת המחשוב של המשרד”, הם אמרו, או במלים אחרות: לא ניתן להדפיסו. מה שכן, הבטיחו ש”עובדים על זה”.
בינתיים, הגיעה הקורונה והשגרה שאחרי הקורונה, ואנחנו, ב”שווים”, הצלחנו להשיג את שאלון הראמ”ה בעצמנו, בלי עזרת משרד החינוך. 49 עמודי מחשב יש בו, 802 שאלות, גננת/מורה (לפעמים פלוס הצוות החינוכי) שאחראית למילויו, וילד אחד ומשפחה אחת שמחכים במתח להחלטה קריטית בעבורם.
יש לציין כי השאלון שאנחנו מפרסמים מתייחס ספציפית לילדים בגני חובה, אבל רוח הדברים היא דומה בכל השאלונים.
כמה מלים על הראמ”ה. במשרד החינוך עבדו עליו במשך שנים ארוכות. שבע שנים הוא נוסה במוסדות חינוך ברחבי הארץ, עד שבמשרד הגיעו למסקנה כי מדובר בכלי מהימן שיכול לשקלל היטב את יכולות התפקוד של הילד/ה לכדי ציון אחד.
הציון מתקבל באופן אוטומטי אחרי שהגננת/מורה מילאו את כל התשובות לשאלות שנוגעות לחמישה תפקודים שונים – רמת עצמאות, תפקוד קוגניטיבי, יכולת תקשורתית, תחום חברתי, תחום סנסורי. אחד הוא הציון הגבוה ביותר, ארבע הוא הנמוך ביותר. ציון אחד מקנה לילד את סל הסיוע המצומצם ביותר (מכיוון שתפקודו גבוה), ומנגד ציון ארבע (תפקוד הכי נמוך) את הסל הנרחב ביותר.
בתחילת השאלון מפורטות ההנחיות למילוי על ידי הגננת/המורה (אפשר לצרף צוות חינוכי, אבל לא חובה). כאן יש בעיה: כפי שחשפנו ב”שווים” לפני חודשים ארוכים, בחלק הזה מופיעה הנחיה שעשויה להטות את תוצאות השאלון לכיוון רמות התפקוד הגבוהות יותר (וכתוצאה מכך סל סיוע קטן יותר). וכך נכתב שם, מילה במילה:
“העריכו את תפקוד הילד כפי שהוא בא לידי ביטוי בפועל, גם אם הילד נעזר בתמיכה או בתיווך כלשהו. לדוגמה, ההיגד ‘הליכתו יציבה (אינו נוטה למעוד או ליפול)’ – אם הילד משתמש בהליכון או בקביים, יש להעריך את יציבות הליכתו כאשר הוא הולך בעזרת ההליכון או הקביים”.
כדי לחדד את העניין ניתנת דוגמה נוספת: “יש להעריך את תפקודם של ילדים המשתמשים בתרופות בקביעות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעקבות לקיחת התרופה”.
לדברי איש חינוך שאיתו שוחחנו, בהנחיה הזו יש כשל פנימי. “מודדים את תפקוד הילד כולל הסיוע, ואז רמת התפקוד המתקבלת בשאלון הראמ”ה גבוהה יותר”, הוא אומר. “בהתאם לזה נותנים לו סל סיוע קטן יותר לשנה הבאה. עם הסיוע המצומצם התפקוד שלו בשנה הבאה יהיה נמוך יותר, ואז סיכויי ההצלחה של השילוב קטנים, וגם היכולת של בית הספר להכיל אותו פוחתת. שורה תחתונה, כל המטרות של הרפורמה נפגעות”.
עוד סעיף שעשוי להטות את רמת התפקוד של הילד כלפי מעלה, הוא זה המבקש מהגננת/מורה להתעלם ממקרים חריגים. וכך נכתב: “העריכו את תפקודו היומיומי ואל תתחשבו באירועים חריגים שאינם מעידים, לפי שיקול דעתכם, על התפקוד האופייני לו”.
מצד שני, מודגש בשאלון כי יש להתייחס לתפקוד הילד בהשוואה לתפקוד הנורמטיבי של ילדים בני גילו – מה שעשוי דווקא למשוך את רמת התפקוד כלפי מטה.
