לא-פעם שואלים אותי מה אני מרגיש ביחס לכיסא הגלגלים. אולי הייתי מעדיף להיות עם מגבלה קטנה או קלה יותר? אז קודם כל – אני מאוד שלם בנכות שלי. אני גם מאוד רגוע שאני לפחות נכה בכיסא גלגלים, כי לאור המאורעות האחרונים, אלמלא המגבלה הפיזית הנראית לעין וכיסא הגלגלים – אולי חיי היו בסכנה.
בשבת האחרונה, איאד אל-חאלק, צעיר ערבי על הרצף האוטיסטי, נורה למוות במזרח ירושלים. על פי הדיווחים, עלה חשד כי איאד החזיק כלי נשק ולכן נורה ע׳׳י שוטרי מג״ב. לאחר בירור נוסף התגלה כי הוא לא החזיק נשק כלל. זהותו, המקום והסיבות לכאורה לירי הופכים במהירות את מותו של איאד לשיח פוליטי.
אבל הוא ממש לא המקרה היחידי. בינואר אשתקד נורה למוות יהודה ביאדגה ז׳׳ל. צעיר אתיופי, הלום קרב, שהיה בהתקף נפשי בזמן האירוע ויצא מהבית עם סכין. המשפחה דיוחה עליו למשטרה, ועל פי הדיווחים בחדשות למשטרה לקח כשעה לאתר אותו ולהגיע אליו. שוטר הסיור שהגיע למקום טען שהוא חש מאוים. השוטר ירה, יהודה ביאדגה מת.
בימי הקורונה והחלת הסגר, פורסמו עדויות של שוטרים מבצעים מעצר ברוטלי ואלים כלפי צעיר חרדי עם מוגבלות נפשית ושכלית בירושלים, בטענה כי הוא מפר את כללי הסגר. זה קרה אף על פי שאביו ואזרחים רבים ביקשו להסביר את מצבו. לולא האזרחים, היינו כנראה רואים תמונות קשות יותר.
לפני כחודש נורה למוות בלא פחות מ-16 כדורים שיראל חבורה ז׳׳ל, לוקה בנפשו המוכר לגורמי הרווחה, לאחר שדקר את השוטר. בשעות שקדמו לאירוע הטראגי שיראל הרגיש כי הוא במצוקה נפשית, לכן ביקש להתפנות לטיפול. מצבו השתנה במהירות, מה שמאפיין מתמודדי נפש, הוא חווה התקף והחל להיות תוקפני לכן משפחתו ביקשה את עזרת המשטרה. אין צל של ספק שהשוטר היה בסכנה וחש מאויים, אך יש כאן שאלות קשות על התנהלות המשטרה והשוטר ברגעים שקדמו לאירוע.
היד הקלה של המשטרה על ההדק מעלה הרבה שאלות קשות, נוכח האירועים הללו. מה ההכשרה שעוברים שוטרים במקרים שבהם מעורב אדם מגבלה ומהם הנהלים לטיפול בחשודים כאלה? ואם יש נהלים כאלה- מדוע האירועים הללו חוזרים שוב ושוב? יש חוקים שנכתבו בדם, הדם נשפך מספיק – הגיע הזמן לעשות ולחוקק.