זה לא פוסט על כרוניקה של מאבקים או היסטוריה של ניצחונות. לא יהיה כאן מדרג של מי סובל יותר, או מי צודק יותר. יהיה כאן דיון בשאלה שאפשר לדון בעצם קיומה – מה טוב יותר עבור “מיעוטים” בחברה – לנצח בחקיקה או לנצח בתודעה הציבורית?
בסוף השבוע הקרוב נציין בישראל את הבליינד דיי – יום המודעות לאנשים עם עיוורון ולקויות ראייה. זו השנה העשירית לקיומו, וגילוי נאות, הייתי שותפה להפקתו לפני עשור יחד עם קבוצת “חושבים בצבע” שהגתה את הרעיון החשוב הזה.
כשאני נדרשת לסוגיות של העלאת מודעות, אני מתייחסת לתהליך שעשתה הקהילה הלהט”בית ולהישגים האדירים שצברה עד היום. סמיכות הבליינד דיי, שמצוין בכל שנה ב-6.6, ליום הגאווה, שעם השנים הפך לחודש הגאווה, רק מחדדת זאת.
כפרט בחברה הישראלית אני רואה קהילה שהצליחה לשנות את השיח כלפיה מקצה לקצה. מהשוואה של הומואים לנכים ולחולי נפש לתפיסה שלהיות חלק מהקהילה הלהט”בית זה אפילו הנורמה.
אז יהיו כאלה שמיד יאמרו, ובצדק – אבל להומואים ולסביות אין זכויות שוות. אין הכרה בנישואים חד מיניים ואין הכרה והליך מסודר של פונדקאות. לעומת זאת, לאנשים עם מוגבלות יש חוקים ותקנות שמייצרים שוויון ומספקים לא מעט זכויות.
אז מה עדיף?
הנה למשל החוק הנאור והשוויוני שמחייב העסקה של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה.
מה זה אומר בעצם? שאיש כמעט אינו רוצה להעסיק עובד עם מוגבלות – כי יש לו מוגבלות, והמדינה החליטה בשנים האחרונות לחייב מעסיקים לעשות זאת בכוח – מתוקף חוק. ראוי לציין שמדובר באחוז מזערי (שלושה עד חמישה אחוזים), ועם מירב האפשרויות לחמוק מחובה זו, הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי.
אז האם הקהילה הלהט”בית מקופחת כי אין חוק חובת העסקה של חבריה? לא. מכיוון שהחברה ברובה לא רואה בעיה להעסיק אדם שנטייתו המינית שונה.
נחזור ליום המודעות. מודעות היא המפתח לאפשרות לשינוי. היא הפלטפורמה להחליף דעות, לפורר כמה גרגירים בחומות הבצורות, ואט אט לאפשר לראות משהו מבעד לדעות הקדומות ולבורות שמזינה אותן.
יש לא מעט דרכים לעשות זאת. דרך חינוך, דרך יצירת מפגשים בין אנשים, דרך שילוב ומעורבות במעגלי החברה והחיים, כמו צבא, עבודה, תרבות ופנאי.
דרך נוספת לעשות זאת, ואף לתרום לקידום הדרכים שהוצגו קודם לכן, היא באמצעות “תקשורת ההמונים”. כמו שכל מפרסם יודע, טובות כמה דקות בפריים טיים מאלף דקות באולם ריק. וכמו שכל יחצ”ן מתחיל יודע, הצלחתו בקמפיין מסוים נמדדת בכמות האייטמים המרכזיים שנכנסו לתקשורת בנושא.
וכשבמערכות התקשורת אין צורך בחוק כדי להעסיק אנשים שנטייתם המינית שונה משלך, קל יותר לדבר על הנושאים החשובים לקהילה שלך. הדבר ניכר לאורך השנה, החל מתוכניות האקטואליה, דרך פרסומות למברשות שיניים וכלה בתוכניות ריאליטי.
התוצאה – הציבור בישראל נחשף על בסיס יומיומי לתכנים הללו, לומד להכיר, להתחבר, לחבב ולאהוד את מי שהוא רואה על המסך ורוכש אמפתיה למאבקיו.
אך כאשר מכסת ההעסקה של אנשים עם מוגבלות היא עד חמישה אחוזים, והמעסיק, במאמץ רב, איתר מישהו מעובדיו שהיה אצל אורתופד בחצי שנה האחרונה, ומילא כבר את המכסה, למי לא נשאר מהדייסה?
אז כמה אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה נצפו על המסך הקרוב לספתכם הנוחה בשנה החולפת?
אולי תקנות וחוקים זה יפה, ואולי בעצם די מכוער שצריך חוקים ותקנות כדי לקיים שוויון בין בני אדם, אבל עדיף שהחברה תאהב אותך, תקבל אותך, תחבק אותך ותירתם למענך במאבקך להיות שווה בחברה.
ייתכן שעדיף עשרות אלפי אנשים וחברות ענק שיפרגנו למאבק המתוקשר שלך, מאשר תקנה שמחייבת להנגיש שילוט על תחנות אוטובוס. איש לא אוכף ואת איש זה לא מעניין שמישהו ימתין בתחנה הלא נכונה לקו האוטובוס שלעולם לא יגיע אליה, ויאחר למקום העבודה שלא מוכן לקבל אותו.
בת אל מור היא פרסומאית, אשת תוכן ושיווק ופעילה חברתית (והיא גם לקויית ראייה)
