להיות אדם עם מוגבלות זה קשה. אין אפילו צורך להסביר. להיות אדם עם מוגבלות במדינת ישראל, זה קשה הרבה יותר. למה? תשמעו סיפור.
שמי אפיק סופיר, אני עיוור מלידה, בן 22, עובד בחברת “שטראוס מים” וכותב אחת לכמה זמן באתר “שווים”. בנוסף לעיוורון יש לי גם CP (שיתוק מוחין) ביד שמאל, מה שמאפשר לי לעשות הכל רק ביד ימין. כמו שכבר הבנתם, זה לא עוצר אותי. אני עובד, מתפרנס וחי חיים מלאים ומעניינים.
כדי לעשות את כל זה ולתקשר עם העולם החיצוני אני יושב שעות מול המחשב מדי יום, ובשביל זה אני חייב צג ברייל. זה הדבר הכי בסיסי עבורי. בלעדיו אני לא יכול לתפקד, אני אבוד. נשמע מובן מאליו, נכון? אז זהו, שלא.
הכל התחיל לפני שנתיים. במאי 2018 רכשתי צג ברייל בסבסוד השירות לעיוור, שיושב תחת מינהל המוגבלויות במשרד הרווחה. עקב הנכות הנוספת הובטח לי בחברה שמשווקת את המכשיר שבקרוב הם יתאימו את הצג לעבודה ביד אחת.
חלפו כמה חודשים, ודבר לא קרה. פניתי לחברה המשווקת. הם הבטיחו שיבדקו עם החברה היצרנית בארצות הברית, אבל כלום לא השתנה. כך חוזר חלילה במשך כמה חודשים נוספים. עם המון תסכול ושביב תקווה קטן החלטתי לעשות מעשה: פניתי בעצמי לחברה היצרנית בארצות הברית.
אחרי שעה וחצי של המתנה על קו הטלפון והעברות מגורם אחד למשנהו, הגעתי למנהל מדור תמיכה טכנית. מה אני אגיד לכם, איש נחמד, אבל לא עזר לי בכלל. בשורה התחתונה הוא אמר כי הנושא נמצא בפיתוח והפנה אותי חזרה לחברה המשווקת בישראל.
נתתי לזה עוד צ’אנס של כמה חודשים ושוב פניתי לחברה המשווקת בארץ, אבל שוב, אין להם מושג, הם לא יודעים, זה לא תלוי בהם. בפועל, תכף חולפות להן שנתיים ואני עובד עם צג ברייל שלא מתאים לצרכים שלי.
אחרי שהבנתי שכלום כבר לא ישתנה פניתי במרץ האחרון, סביב פרוץ משבר הקורונה, לשירות לעיוור וסיפרתי להם את כל הסיפור. בתגובה הם הציעו לי להגיש בקשה לוועדת חריגים, כי לפני שנתיים כבר רכשתי צג ברייל בסבסוד שלהם. זוכרים? זה שלא התאים לי בגלל היד וכו’…
אזרתי כוחות וסבלנות ושלחתי אישור רפואי, אישור על קריאת ברייל, ועוד מלא מסמכים. ביקשתי צג אחד מסוים, כזה שמתאים באופן מושלם לעבודה עם יד אחת, כולל הקלדה במקלדת פרקינס. המקלדת הזו מאפשרת לכתוב בשיטת ברייל דרך הצג, והמלים מופיעות בצורה רגילה. הצג הוא יחיד מסוגו בעולם, וכל מוצרי החברה שמייצרת אותו מגיעים עם מצב מובנה ליד אחת. העלות שלו היא 17.5 אלף שקל. בשירות לעיוור ידעו, וגם ידעו כמה הוא יכול לעזור לי בתפקוד היומיומי.
אז אחרי ששלחתי הכל, כולל האישורים והמסמכים שאני באמת עיוור ויודע ברייל (אחרי כל כך הרבה שנים, זה כבר מגוחך בפני עצמו), מודיעים לי שתתקיים ועדה בענייניי. כמה לא מפתיע, ועדה, שוב ועדה. ועוד יותר לא מפתיע, לא הוצע לי אפילו להשתתף בה.
סוף סוף הגיע ה-20 במאי, יום התכנסות הוועדה, שכאמור לא הייתי בה. כבר למחרת קיבלתי את האישור המיוחל. מתוך עלות של 17.5 אלף שקל, הוועדה אישרה סבסוד של 4,000 שקל “לפנים משורת הדין”. שמעתם טוב. לא 14,000 שקל, 4,000 “לפנים משורת הדין”. נראה שבשירות לעיוור חושבים שיש לי בשלוף עוד 13,500 שקל ואולי אני מסתיר מהם.
לא נותרה לי ברירה, הייתי כבר מיואש. קניתי צג קטן ב-4,800 שקל שמתאים גם הוא ליד אחת, אבל לא נותן מענה מלא לצרכים שלי, משום שהוא קטן מאוד. הוא גם לא כולל את כל הפונקציות שאני זקוק להן.
ביום שני האחרון, כדי לסגור את מעגל הציניות והייאוש, קיבלתי מכתב מהשירות לעיוור, בו נשאלתי למה קניתי צג שעולה 4,800 שקל, אם ביקשתי צג ברייל שעולה 17.5 אלף שקל.
למה, אתם שואלים? כי שנתיים אני עובד עם צג שלא מתאים לי למרות שהבטחתם שהוא יותאם לי. למה? כי שנתיים אני מטורטר בין החברה המשווקת לחברה היצרנית וחוזר חלילה, בזמן שאתם מתבוננים באדישות מהצד. למה? כי למרות ההתנהלות הפגומה הזו אישרתם לי עכשיו פחות מרבע מהסכום שעולה הצג שאני באמת צריך כדי לתפקד, כדי לעבוד, כדי לשלם מס למדינה שמשלמת את השכר שלכם מדי חודש.
בגללכם, זה למה.
