בן המשק האוטיסט שלא התקבל לקיבוץ: האמא מגיבה לראשונה

"אני כועסת. לא אני ולא הבן שלי עשינו שום דבר רע". אחרי הפוסט שהסעיר את הרשת, האם ענבל לוי כותבת לראשונה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

אתמול פירסמנו בדף הפייסבוק של "שווים" פוסט שעורר תהודה עצומה. את הפוסט כתבה רונית קמאי, שאחיינה, צעיר עם מוגבלות המתגורר בקיבוץ בצפון הארץ, נדחה בשבוע שעבר על ידי אסיפת הקיבוץ, שקבעה כי הוא לא יתקבל למקום כחבר מן המניין.

"יש לי סיפור זוועה לספר לכם היום. רק תעשו לי טובה, תדאגו שיהיה לידכם דלי למקרה שתרצו להקיא", כתבה קמאי בפתיחת הפוסט. "אמ:לק. קיבוץ עשיר בצפון החליט שלא לקבל לחברות בן משק, אוטיסט בתפקוד גבוה"…

גולשים רבים ביקשו אתמול לדעת את שם הקיבוץ, אך לבקשת אמו של הצעיר החלטנו ב"שווים" להימנע מכך. היום, בפוסט שהעלתה האם, ענבל לוי, היא מגיבה לראשונה לסיפור וגם נוקבת בשם הקיבוץ המדובר (ראו בהמשך הכתבה).

וכך כותבת לוי: "אני ענבל, אחותה של רונית והאמא של הבחור המקסים שחברי הקיבוץ הצביעו לא לקבלו כחבר קיבוץ שווה בין שווים. הבנים שלי מעדיפים לא להיחשף וזו זכותם. אני ממש ממש מבקשת לכבד את רצונם. אני זו שבוחרת להיחשף. אני בוחרת לדבר, לא הם, אז בבקשה מכל מי שקורא – כבדו את רצון האחר בדיוק כמו שתרצו שיכבדו את רצונכם.

הפוסט ארוך כי יש לי הרבה מה להגיד.
לקח לי זמן לבחור לדבר בגלוי מכמה סיבות:
האחת האישית שלי – ההלם, העצב העמוק, הקרע שנפער בלב שלי והבכי הבלתי פוסק.
כשאני במצב כזה בדרך כלל אני משתבללת, נכנסת לתוכי, נאלמת ונעלמת.
השנייה אני לא לבד בסיפור הזה – יש את שני הבנים שלי ובנות זוגם.
אחד כבר חבר קיבוץ, השני הוא זה שלא התקבל. וכל דבר שקורה משפיע על כולנו.
השלישית – מזכירי הקיבוץ – חשבתי שזה נכון ליידע אותם לפני כן. מאחר שגם הם כנציגי הקיבוץ מעורבים.
הקיבוץ שלי הוא קיבוץ שיתופי לא מופרט ללא הרחבה קהילתית. קיבוץ חילוני ודמוקרטי – לכל דבר יש יתרונות וחסרונות.
חשוב לי לדייק כמה נקודות לגבי התהליך של קבלה לחברות של בן קיבוץ או נקלט אחר.
כאשר אדם מבקש לעבור מעמד לחברות ישנם מספר תהליכים:
1.  פנייה למזכיר – הוא פונה לקיבוץ ומביע את רצונו.
2.  הקמת צוות – נבחר צוות של שלושה חברים לנהל את התהליך.
3. שיחה עם המועמד – הצוות נפגש עם המועמד לחברות לשיחה ושאלות.
4. פרסום – מפרסמים על לוח המודעות של הקיבוץ מודעה ומזמינים חברים להגיע לדבר עם חברי הצוות.
5. זמן לתהליך – זה תהליך ותהליך לוקח זמן כ-3-4 חודשים, בהם הצוות מראיין חברים, את משאבי אנוש, את מנהל מקום העבודה וחברים של המועמד.
6. חוזרים למועמד – הצוות נפגש שוב עם סיכומים ומקריאים לו את מה שנכתב. מקיימים איתו דיון על הנאמר.
7. המלצה אי המלצה – במידה שהצוות מוצא שיש קושי עם הקבלה לחברות ושרוח הדברים היא שלילית,
הוא מוסר למועמד ומנסים למצוא מה נכון לעשות. כדי לא להגיע למעמד ההצבעה ואי הקבלה.
8. שיחת הקיבוץ – הצוות הוא שמדבר בשיחה ומציג את הדברים כפי שהציג בשיחה עם המועמד. המועמד לא נוכח בשיחה.

9. לאחר השיחה נפתחת קלפי ל-24 שעות.
זה התהליך של הקבלה לחברות בקיבוץ. יש לו יתרונות ויש לו חסרונות. זו דמוקרטיה ישירה ולכל חבר זכות לדעה עצמאית.

ואחרי שאמרתי וסינגרתי על התהליך, זה המקרה של הבן שלי.

הצוות תמך והמליץ על קבלה לחברות.
הצוות היה הוגן. הסבירו שיש בעיות אבל סך היתרונות עולה על החסרונות.
נכון, הבן שלי שונה – וטוב שכך. הוא דעתן, יוצר בחסד, מתעניין בתחומים מגוונים, אדם עם נשמה ולב ענק, מוכן תמיד להושיט יד ולעזור לזולת, חרוץ וקפדן.
הוא לא מפחד להיות בעמדת מיעוט ולעמוד על זכותו להביע אותה ויש לו דעות מאוד מוצקות על פוליטיקה, כשרות, יחסי דת ומדינה, קיבוץ, שיתוף, חברה ועוד.
הוא שונה גם בתחומים שמעניינים אותו – חובב מושבע של סדרות אנימה יפניות, תופר ומעצב בעצמו ולעצמו תלבושות לכנסים, בנה תפאורה מדהימה לחגי פורים בקיבוץ.
חובב משחקי מחשב וקופסא.
רוכב על חד אופן ומג'נגלר.
הוא שונה גם בלבוש – תמיד עם כובע, אוהב חליפות – מחוץ לשעות העבודה.
הוא גם שונה כי הוא לא מסוגל לקרוא אף מילה כתובה, לא אמא ולא אבא.
תנו לו שרטוט מורכב או מכונה תקולה, אין בעיה, הוא מוצא את התקלה.
מבין מה לא בסדר, מכין שרטוט ויוצר את החלק.
יודע עיבוד ומבין כל חומר מבד עד מתכת.
הוא שונה כי הוא חייב דיוק – עובד על כרסומת קונבנציונלית כבר 10 שנים, כולל בצבא. מכין חלקים מדויקים עד כדי כך שהמהנדסים יודעים שחלק שהוא מכין יכניסו למקום והעסק יעבוד. הוא גם מתקן להם את השרטוטים, רואה את השרטוט ויודע אם החלק יישבר או לא יתאים. בהתחלה הם התווכחו איתו. עכשיו? הם סומכים עליו. כשהוא לא בטוח הוא מתייעץ ומקשיב – דבר שרבים מאיתנו כבר לא עושים.
כן, הוא שונה – יש לו קושי להבין סיטואציות חברתיות – תגידו אוטיסט? אני לא. לא רוצה לתייג אותו.
על פי מה? איזה קריטריון?
יש לו צרכים מיוחדים – נכון, הוא לא קורא מילה, ושומע ספרים מושבע. בעיקר באנגלית.
למד בטכניון קורס עיבוד שבבי כוון C.N.C וסיים בציונים ממש גבוהים – בלי מחברת ועט.
לומד במכללת תלתן אנימציה ממחשבת ותלד מימד – בלי לכתוב אות אחת.
דובר אנגלית על בוריה ברמת שפת אם – משמיעה בלבד.
מעצב בגדים ותפאורה – ולא למד מעולם.
מעדיף להיות בבית עם בת הזוג על מסיבת ריקודים סוערת ורוויית אלכוהול.
מעדיף באירועים, הצגות ופעילויות להיות בהכנת התפאורה, מאחורי הקלעים, לתת יד ולעזור – ולא מקדימה. לא זקוק למחיאות הכף, אלא לידיעה שעשה ועזר.
כן, הבן שלי שונה – כן, זה נכון בכל צורה שיש – וטוב שכך – הוא טוב לב, אוהב אדם, חייכן, דעתן, מוכשר, וכן, יש גם חסרונות. למזלו הרב הוא לא מושלם.
הוא שם לנו מראה.
הוא מחייב אותנו להתעמת אם עצמנו וזה לא נוח.
הוא מחייב אותנו להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו שאלות.
על פי איזה ערכים אנחנו שופטים אדם?
אם יש לו הרבה חברים או חבר אחד טוב?
האם הוא רוקד יפה? ומה זה יפה?
האם עמד על הבמה ומחאו לו כף או שקיפל את הציוד וניקה מאחור?
מעדיף משחקי מחשב וקופסא על בילוי חברתי על חוף הים או בפאב.
מוכן לצאת מהבית בליל שלג לעזור לפנות שלג.
כשפורצת שריפה ביער מתנדב לצאת לעזור לכבות?
כשמתנדב מחו"ל לא מרגיש טוב בכל שעה מוכן ללוות לבית חולים להיות לצידו ולתרגם עבורו.
כן, הבן שלי שונה – אז מה? מה מונע ממנו להיות חבר קיבוץ?
חברה שחרתה על דיגלה שוויון ערך האדם. שרואה עצמה כמשפחה גדולה.

איך אנחנו כחברה רואים וחיים עם אדם שקשה לו, ובמקום לתת לו יד שמים לפניו מקל,
כמשל "אל תשים מכשול בפני עיוור".
אנחנו מערימים מקלות, אבנים וסלעים ואומרים תעבור, נראה אותך! עברת? הצלחת אז?
הבן שלי לא מוותר, כך חינכתי אותו.
לראות מה כן ואפשר ומה לא ואי אפשר.
כשיש מכשול – מוצאים איך להתמודד.
כשיש קושי – הופכים לאתגר.
כשאי אפשר – זה רק כי עדיין לא ניסו.
אתמול, שישי בערב, מזכירי הקיבוץ באו לדבר. שוחחנו, הם הביעו את תדהמתם על ההצבעה – לא ציפו.
הדגישו בפניי שהיה רוב בעד, רק שצריך רוב של 2/3 מכלל חברי הקיבוץ.
היו רבים שהצביעו בעד – 122 – רבים שהצביעו נגד – 97 – ורבים – 91 – שלא הצביעו כלל, כל אחד מסיבותיו ודעותיו הוא. זו מהות הקיבוץ והדמוקרטיה הישירה.
הם הבטיחו שלא משנה מה, מקומו מובטח בקיבוץ. שהוא בן קיבוץ והקיבוץ הוא הבית שלו כל זמן שהוא יבחר בזה. לא זורקים אותו. הוא לא צריך לעזוב. שתתקיים בתקופה הקרובה חשיבה מה נכון לעשות ואיזה תשובות המערכת יכולה, רוצה ומסוגלת לתת.
אני?
קשה לי, אני כועסת.
מאוכזבת.
צריכה לקום מחר בבוקר ולהמשיך קדימה.
לזקוף ראש וגב, כי לא אני ולא הבן שלי עשינו שום דבר רע או לא נכון.

אני ענבל לוי, אני גרה בקיבוץ בר-עם, קיבוץ חילוני-שיתופי בצפון הארץ.
עובדת כמדריכה שיקומית בבריאות הנפש ומלווה קשישים.
לקויית למידה כבדה ולומדת רק עכשיו לתואר ראשון.
אוהבת אדם ונחושה לתקן עולם".

תצפית ממגדל בקיבוץ בר-עם

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״