רק אני ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית נוסע אל הים, או שלא?
במדינה הישרדותית כמו שלנו, כל הקלישאות נכונות. החזק שורד, הצועק צודק, וכשהגלים מתחזקים החזקים מרוויחים.
אנחנו בתקופת משבר, ידוע לכל. אבל נראה שזה בדיוק הזמן שהחלש מוחלש יותר. צעקותיו חלושות, אין לו לובי ואין לו פרזנטורים יפים עם כוח ומעמד.
השבוע נכנסו לתוקפן הגבלות חדשות, וביניהן ההגבלות על התחבורה הציבורית.
כבחורה עם לקות ראייה, אין לי רישיון ואין לי אלטרנטיבה. אז לפני שתגידו – אבל יש עוד אוכלוסיות שנוסעות בתחבורה ציבורית ולא רק אנשים עם עיוורון – נכון. ביניהן גם חיילים שיכולים לבקש את האוטו מאמא (כמו הבת של שרת התחבורה), סטודנטים שלא מחזיקים רכב אבל ייקחו אופניים במידת הצורך, או כאלה שייקחו את האוטו של בן הזוג כי הדרך לעבודה נהייתה קשה יותר.
אנשים עם עיוורון ולקויות ראייה הם ברובם עצמאים, פעילים, ועליהם להגיע ממקום למקום, כשהתחבורה הציבורית היא הדרך הארוכה, החלמאית לעיתים, והיחידה לעשות זאת.
נניח לרגע לחוויית המשתמש המייגעת שעליי לעבור כדי להגיע מנקודה לנקודה בארצנו הקטנטונת. כמה שעות מבוזבזות, כמה כלי רכב עליי להחליף בדרך ובכמה עוולות צברתי בדרכי; ואתמקד אך ורק בתחבורה בימי קורונה.
ההגבלות באו במטרה לצמצם התקהלויות. ויש מי שרואה באוטובוסים מקום התקהלות. כלומר, אנשים מרצונם החופשי יוצאים מהבית ובוחרים להתקהל באוטובוס, בשביל הכיף. אז צימצמו את מספר המבלים באוטובוס, ובכדי לגרום להם לא לרצות לבלות שם, הנסיעה תהיה עם חלונות פתוחים ובלי מזגן. מחקרים שנעשו הוכיחו כי מזגן הוא גורם הדבקה, ולראיה ויתרו על מזגנים במרכולים, במשרדי הממשלה, בישיבות הממשלה, בבית הנשיא ובאולפני הטלוויזיה.
בנוסף, כדי לאכוף את צמצום ההדבקה, בכל נסיעה עולים בין כרטיסן לשניים שעוברים בין מבלי האוטובוס, דורשים את כרטיס הרב קו שלהם ומעבירים קצת חוסר סטריליזציה בין כולם.
פרט קטן שלא ידעו מקבלי ההחלטות הוא שאין באמת חלונות באוטובוס, ובעקבות מחאתן הקצרצרה של חברות האוטובוסים (ולא של הציבור) נעשתה חשיבה מחודשת בנושא. הוחלט כי בלייני האוטובוס ייהנו ממזגנים! מניסיון רב שנים והתמקצעות בתחום, אני יכולה לומר שמזגנים באוטובוסים מתפקדים בדומה לממשלה.
חשבתם לרגע מה פירוש הדבר “עד 30 אנשים באוטובוס”? (או עד 20 או עד 50 אחוזים, תלוי איפה קראתם ומה שמעתם) פירוש הדבר שאמתין בשמש לאוטובוס ואקפוץ על כל קו שיגיע רק כדי לוודא אם זה האוטובוס שאני צריכה, כי הכריזה לא תמיד עובדת, ואולי לא אעלה עליו בשל ההגבלות. אז אמשיך להתרוצץ כך בשמש 20 דקות, אולי 25 דקות, אולי 40 דקות, עד שיגיע הקו המיוחל הבא, וכל הכיף הזה עם מסיכה.
מה עוד הגבילו בתחבורה הציבורית? אוטובוסים עד 22:00 בלילה. ולמה? אין סגר, אנשים יכולים לקחת את הרכב שלהם ולנסוע למסיבת סלבס, למסיבת בריכה בבית הפרטי של אחד החברים, או פשוט לחזור הביתה אחרי משמרת לילה. לא אם אתה תלוי בתחבורה הציבורית.
כלומר, כל עוד אין סגר – אין סיבה שלא תהיה תחבורה שתפקידה לסייע לאנשים להגיע מנקודה אחת לנקודה אחרת. ואם אין רצון שאנשים יעברו בין נקודות שונות על פני הגלובוס – אז זה תקף לכל סוגי כלי הרכב שתפקידם לשנע אנשים ממקום למקום, ובעצם על כל יציאה מהבית.
התוצאה – פגיעה בחופש התנועה שלי, בזמן שאין באמת הגבלה של חופש התנועה.
אז תגידו – את לא חייבת לצאת בלילה. ואני אגיד – מי קבע? ועוד אני אגיד לכם – אם יש למישהו משמרת לילה והוא לא יכול לחזור הביתה ובשל כך יפטרו אותו? הרי לא חסרים מובטלים, ואם אדם עם מוגבלות יאבד את מקום עבודתו בתקופה הזו, יהיה לו קשה פי כמה וכמה לשוב למעגל העבודה מחדש.
רק תזכורת לימים שחלפו: עד לפני כשבועיים לא היו רכבות. כן, אלה שהסיעו מבודדי קורונה מנתב”ג הביתה, והפסיקו לעבוד בזמן המשבר. איש לא מיהר להשיבן לפעילות, כי כנראה איש ממקבלי ההחלטות לא יודע מה זו רכבת, והרכבת היחידה שהוא מכיר היא רכבת ההפתעות של החינוכית.
אז אם בימי הסגר, שעדיין אנשים זכו לנוע על הכבישים ברכבים הפרטיים שלהם, בעוד שהתחבורה הציבורית יצאה לחמשוש, דבר שהקשה על עריכת קניות, או פשוט להגיע הביתה, כמו כולם, כן כמו כולם – עכשיו ללא ספק ישנה פגיעה ברורה באנשים עם עיוורון, אנשים עם מוגבלות שלא מתניידים ברכבים, קשישים ואנשים שפשוט אוהבים לבלות ולהתקהל באוטובוסים.
אנא מכם, מקבלי ההחלטות הרציונליות באשר אתם, עזרו לבלייני האוטובוס להמשיך “פשוט ליהנות מהדרך”, כמו שאמר הקופירייטר שלא עשה עבודת שטח ראויה, וזו המסקנה שהוא הגיע אליה.
ההתנהלות עם התחבורה הציבורית היא קשה ומייגעת גם בלי מסיכה וחרכים פתוחים ביולי אוגוסט. אל תשללו מאיתנו את הזכות להגיע לקופות החולים, למרכזי הקניות, לעבודה, למשפחה, למסעדה עד 20 איש בימים זוגיים ולחוף הים – בדיוק כמו כולם.
