הורים רבים לילדים עם מוגבלות מכירים את תחושת התסכול הזו: לא זו בלבד שהם צריכים להתמודד עם האתגרים והקשיים הגדולים שמציב להם הטיפול בילד, באה המדינה ומקשה עליהם את החיים עוד יותר, גם כאשר מדובר בזכויות שמגיעות להם כדין. הסיפור הבא הוא דוגמה מובהקת לכך.
מאיר רוב, תושב בית”ר עילית, אב לארבעה ילדים, הגיע לפני מספר חודשים לוועדה להתאמת/הגדלת רכב של משרד הבריאות. הבת שלו, פערי (9), שסובלת מנכות קשה (מיקרוצפליה), לא מדברת ולא הולכת, עשתה קפיצת גדילה, ועקב כך הותאם לה כיסא גלגלים גדול יותר. הבעיה היא שהכיסא לא נכנס לרכב המשפחתי הקיים (עם המעלון), שכבר לא מתאים למידותיה.
הנסיעה ברכב, מספר האב, הפכה בלתי נסבלת. לדבריו, בכניסה לאוטו ראשה של פערי נתקע שוב ושוב בגג, והיא נאלצת לכופף אותו כדי להיכנס פנימה. בנסיעה עצמה המצב לא טוב יותר. “אני לוקח אותה על הידיים כמו תינוקת ומושיב אותה בכיסא”, הוא מספר, “אבל הכיסא לא מותאם לה, ובנסיעה היא כל הזמן מתגלשת, וזה מאוד מסכן אותה. במצב הנוכחי אני מסיע את הילדה שלי באופן בלתי חוקי ומסוכן”.
עם הנתונים האלה התייצב מאיר בוועדה להתאמת רכב, משוכנע שהיא תאשר לו רכב גדול יותר ומתאים לצרכים של פערי. “אחרי שעתיים של המתנה, כשהילדה כבר עצבנית כי היא לא אכלה ארוחת ערב”, הוא מספר, “הוועדה שמעה אותי בקצרה, מדדו את פערי ושלחה אותנו הביתה. הם אפילו לא טרחו לרדת לרכב לבדוק את הבעיה. אחר כך הם אישרו לי רכב זהה בגודל לרכב שיש ברשותי כעת”.
מאיר כמובן הגיש ערעור וזומן לדיון נוסף בוועדה, שהתקיים החודש. “הגעתי ב-14:00, בחוץ 30 מעלות”, הוא אומר. “השארתי את פערי בחניה עם השגחה ועליתי למעלה. אחרי שעה בערך אמרו לי שעוד כמה דקות יירדו אליי לאוטו, אבל רק בשעה 15:40 הם טרחו לבוא”.
הרופא והמזכירה של הוועדה, הוא מספר, אישרו שהרכב הקיים לא מתאים לגודל של פערי, אבל הטכנאי שהיה איתם סירב לאשר. “ואז אומר לי הטכנאי: ‘אני מבין שיש לך משפחה גדולה, ולכן אתה דורש רכב גדול. הרכב מיועד אך ורק לילדה. אתה יכול להוריד את המושב הקדמי, ואז הגודל בסדר'”.
המלים של הטכנאי היממו אותו. “קודם כל יש לי רק ארבעה ילדים. יש לי רכב מהעבודה, ואני באופן אישי לא זקוק לרכב הזה”, הוא אומר בכעס. “אבל זו התעללות בילדה שלי. כשהם ראו את הראש שלה נתקע בגג של הרכב הטכנאי שאל אותי בחוצפה: ‘היא גמישה? היא יכולה לכופף את הראש?’ לא האמנתי למשמע אוזניי.
“שתבינו”, מוסיף האב, “אני מבקש רכב לחמש שנים, לא לחודשיים. פערי פשוט לא נכנסת לאוטו. אני רותח על משרד הבריאות. זה מעצבן אותי שאנחנו מגיעים לוועדה, מחכים שעות, כשהמודד מדד אותה היא בכלל לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. לא ביקשתי טובות מאף אחד. זה מה שמגיע לה כחוק. אני אומר לאנשים, אני לא בא בקומבינה, זו המציאות, זה הסיפור. הילדה לא הולכת, ואני צריך לסחוב אותה למושב”.
גם הפעם, לאכזבתו, לא אישרה הוועדה רכב גדול יותר. “הבנתי ששוב באתי לחינם”, הוא אומר, “מתעללים בה, אין לי מלים אחרות. הבת שלי תמשיך לסבול בגלל שלאנשים בוועדה לא אכפת”.
מביטוח לאומי נמסר בתגובה: “הוועדה להתאמת רכב למוגבלים שייכת למשרד הבריאות, והם קובעים”.
ממשרד הבריאות נמסר בשם הוועדה המשותפת למשרד ולביטוח לאומי:
“הוועדה התרשמה כי אין הצדקה רפואית להחלפה בטרם עת. האב רשאי להגיש השגה דרך המוסד לביטוח לאומי. צוות שירד לבדוק את הילדה ביצע בדיקה כפי שמקובל לבצע במקרים אלו. כפי שציינו, האב רשאי להגיש השגה, ובקשתו תידון מחדש”.
