האמת היא שבכלל לא הייתי אמור להגיע לאירוע הזה. כתב אחר היה מתוכנן לעשות את המשימה. אבל כמו שקורה פעמים רבות, נכנס לו משהו ברגע האחרון, אז אני התייצבתי.
18:30 ביער חורשים – זה מה שאמר לי הבחור הנחמד מעמותת “לפרוש כנף”. הגעתי באיחור קל, מחפש את אנשי העמותה שבאו לציין את יציאתה הרשמית לדרך ואת גיוס ההמונים שנועד לסייע במימון פעילותה. לא מצאתי. הם לא היו בחורשה, גם לא איפה שזכרתי שהייתה פעם יחידה מבצעית שהס מלהזכיר את שמה.
טיפסתי. הכביש הסלול התחלף בדרך עפר. טיפסתי עוד קצת. כלום. מיואש, צילצלתי לבחור הנחמד, ואז פתאום ראיתי אותם. נגלתה אליי חבורה צעירה ויפה שהתנחלה בתצפית הכי שווה בסביבה, ממנה רואים את כל גוש דן, עד הים. וזה בלי לקחת בחשבון את השקיעה הנהדרת.
קצת מבויש יצאתי מהרכב, מחפש אחרי עוגן עיתונאי להיאחז בו. המנכ”ל תהיה התחלה טובה, אמרתי לעצמי. היי מתן, אני עידן מאתר “שווים”, מה העניינים? מתן קוטאי, זה השם המלא. בחור צעיר, אלגנטי, עוסק לפרנסתו בתחום הנדל”ן. מה לו ולרעיון של העמותה – חבר’ה עם מוגבלות שיוצאים יחד עם חבר’ה “רגילים” לטיולים של אחרי צבא? לא ברור. שאלתי.
מתן סיפר שיש לו אחות שמתמודדת עם מוגבלות. “אני כאן בגלל אחותי” כזה. ערב אחד הוא ישב וצפה בחדשות 12 וראה כתבה שריגשה אותו עד דמעות, או במילותיו “בכיתי כמו ילדה קטנה”. יובל מהרל ובר שביט, שתי צעירות שלא הכירו זו את זו, יצאו יחד לטיול הגדול בניו זילנד. בר מתמודדת עם שיתוק מוחין ונעזרת בהליכון. יובל לא. היא פשוט תרמילאית ששמחה להשתדך לבר ולטייל יחד.
הן טיילו, והן צילמו, ושתיהן מרשימות וכריזמטיות, והכתבה יצאה יפהפיה, והמון תגובות זרמו מכל עבר, ומתן, שישב בבית, חשב שחייבים לעשות עם זה משהו. הוא פנה לגיס שלו הלל, שהוא האיש למשימות מיוחדות, והלל, “שתמיד אומר ‘עזוב את זה, זה לא יעבוד'”, החליט הפעם לסטות ממנהגו ולהרים את הכפפה.
מתן והלל קבעו להיפגש עם יובל ובר, ומה”דאבל דייט” הזה נולדה עמותת “לפרוש כנף”. מה הם עושים? העמותה אוספת פניות מצעירים עם ובלי מוגבלות אחרי שירות כזה או אחר שרוצים לטייל בעולם, עושה את השידוכים ביניהם, מסייעת להם בהכנות, בדגש על ענייני נגישות (שגם עולים לא מעט כסף – לכן בין השאר גיוס ההמונים), ומלווה אותם עד היציאה למסע. אגב, כולם עובדים בהתנדבות, גם אם העבודה נמשכת עמוק לתוך הלילה.
בתהליכי המיון משתתפים גם פסיכולוגים שעוזרים לבחור את המועמדים עם הסיכויים הטובים ביותר לעבור את ההרפתקה הגדולה בהצלחה, והכי חשוב ביחד. את הליווי הפסיכולוגי-חברתי מספק “מרכז דקל”, שלדברי החברים בעמותה עושה עבודה מקצועית ורגישה.
ואז הגיעה הקורונה. כמו שאתם יודעים, השמיים הישראליים והעולמיים נסגרו ברגע אחד, וטיולים אחרי צבא התחלפו במקרה הטוב בטבילה בכנרת. מתן מספר שהוא לקח את זה קשה, או כדבריו “ממש ריחמתי על עצמי. ובכל זאת, חשבנו איך ממשיכים לקדם את העמותה, ואז החלטנו על פרויקט ‘השביל שלנו'”.
מה זה השביל שלנו? במקום לטייל בעולם, העמותה מצוותת צעירים, שוב, עם מוגבלות ובלי, והם יוצאים יחד לשביל ישראל. זה יכול להיות טיול של שבוע, זה יכול להיות מסע של חודשיים מצפון עד דרום, או להיפך. מטיילים ביחד, אוכלים ביחד, ישנים בשטח ביחד, או בבתים של “מלאכי שביל”, עושים הרבה צחוקים ועוזרים אחד לשני לצלוח את האתגר.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
באירוע פגשתי חבורה כזו, חמש בנות, כל אחת ממקום אחר בארץ, שהתחברו יחד ליציאה משותפת לשביל בתחילת ספטמבר. בר (21) מנס ציונה, רותם מראשל”צ (26), שושנה מירושלים (23), יעל (25) מעתניאל ודניאל (25) מרמת גן. לא הייתה היכרות מוקדמת ביניהן. לחלקן רקע בהדרכת אנשים עם מוגבלות, לחלקן לא.
יעל חלמה לטייל בחו”ל, וגם היא נפלה במקרה על הכתבה של בר ויובל. ואז היא נתקלה פתאום בפוסט בפייסבוק, ואז היא נרשמה. אפילו התאים לה שהטיול בארץ, כי תרמילאים וחו”ל זה קצת יותר מחייב ומלחיץ.
ליעל יש שיתוק מוחין. היא עצמאית לגמרי, אבל צריכה הליכון כדי להתנייד ולטייל. שאלתי איך היא תסתדר בשביל עם ההליכון, והיא הסבירה שהבנות עושות התאמות מבחינת המסלול, ושהיא משוכנעת שלא תהיה בעיה. בכלל, היא לא אוהבת שמסמנים אותה בתור המיוחדת. מבחינתה, היא בדיוק כמו ארבע הבנות האחרות. שושנה סיפרה שבטיול ההכנה שהן עשו היא הרגישה כאילו הן מכירות שנים.
הן יצעדו בשביל שבוע. איך יעל תיקח תיק כל כך כבד על הגב? רותם מספרת שהתיק של יעל יהיה קצת יותר קטן, והאחרות יסחבו קצת יותר. יעל אומרת שלמרות החששות היא “עפה על הטיול הזה. בא לי גם על האתגר הפיזי”. לארוחות הן מתכננות בעיקר אורז עם עדשים, תפוחי אדמה, שיבולת שועל, אגוזים ושקדים. על האש לא בא בחשבון.
יעל לא אוהבת את המשבצת של הבחורה עם הצרכים המיוחדים. היא אפילו קצת מעצבנת אותה. “בכלל לא בטוח שהייתי מצטרפת למיזמים דומים שמחברים אנשים עם ובלי מוגבלות”, היא אומרת. הפעם היא החליטה אחרת, כי זה מרגיש לה כמו “חיבור טבעי ולא מתייפייף”. “אנחנו מתחברות באופן מאוד שוויוני”, היא מספרת, “אין פה אנחנו ואתם, אנחנו ‘הרגילים’ ואתם הנכים. זה מה שהופך את הדבר הזה לכל כך מהמם”.
ואולי מי שהעבירה את המסר בצורה החדה ביותר היא בר, הצעירה מהטיול המכונן בניו זילנד. “הדבר הכי טוב שיצא מהטיול והכתבה זה באמת הפרויקט המקסים הזה שנקרא ‘לפרוש כנף'”, היא אמרה באירוע. “פשוט לבוא ולטייל ביחד, בלי כל הסטיגמות והשטויות, ובלי ‘כל הכבוד’. אני מעדיפה להשאיר את ‘כל הכבוד’ לציניקנים. אנחנו פשוט בוחרים לטייל ביחד כי אנחנו רוצים, וכי זו הדרך שלנו להכיר את החברה הישראלית”. ואז כולם מחאו כפיים, חזק עם שריקות וכאלה.
רוצים לתרום להם? לחצו https://giveback.co.il/project/59636
