מאבק לא פשוט ניטש בימים אלה בין הורים לילדים בחינוך המיוחד לבין מורים לחינוך מיוחד.
בפינה הימנית מזכ”לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, שפועלת בכל כוחה כדי לסגור את הגנים ובתי הספר במהלך ימי הסגר, בטענה לסיכון בריאותי ממשי לעובדי ההוראה וגם לילדים. בפינה השמאלית ההורים, שתוקפים את עובדי ההוראה על חוסר ההתחשבות בילדים ובשגרת החיים שלה הם זקוקים, וגם על השם הרע שהם מוציאים להם, כולל ביטויים קשים כמו “איך אפשר להתגונן מקורונה כשילדים מתפרצים ומריירים”.
בתוך הקונפליקט הזה נמצאים גם עובדי הוראה בחינוך המיוחד שהם עצמם הורים לילדים עם מוגבלות, שלומדים בחינוך המיוחד. קוראים לזה “בין הפטיש לסדן”.
אחת מהם היא לימור (שם בדוי), אם לשני ילדים על הרצף האוטיסטי, מורה מזה כ-20 שנה במערכות החינוך המיוחד השונות בצפון. ללימור דעה נחרצת בנושא. “אני עובדת עם כל הלקויות, מאוטיזם ועד עיכוב התפתחותי”, היא מספרת ל”שווים”. “זה התפקיד שבחרנו, ומי שלא רוצה להיות כאן, שיתפטר”.
לדבריה, החשיבות הרבה של המסגרת לילדים, גם בפן הטיפולי וגם בפן הרגשי, היא זו שצריכה להנחות את כל הגורמים המעורבים. “הם חייבים את התמיכה של מערכת החינוך”, היא קובעת. “לכן צריך להשאיר את מערכת החינוך המיוחד פתוחה לחלוטין”.
נכון, היא מסייגת, “צריך להתאים את המערכת למצב. לעבוד בקפסולות, לנסות לייצר מיגון, להקפיד על שטיפת ידיים. לילדים שמפחדים ממסיכות אפילו קניתי מכשיר לסינון אוויר על חשבוני האישי. מאות משחקים קניתי לילדים על חשבוני הפרטי, אז מה ההבדל? למה שלא אשקיע? הילדים האלה מרגישים שהכיתה זה כמו הבית השני שלהם”.
עם הטענות מצד מורים שהעבודה מחייבת מגע עם הילדים, היא מסכימה, אבל היא לא רואה בכך סיבה לסגור את החינוך המיוחד. “נוגעים בילדים ואי אפשר להתחמק מזה, כי אחרת אנחנו לא במקצוע הנכון”, היא אומרת. “מי שלא מתאים לו שיוציא חופשת מחלה וייצא לחל”ת. האוכלוסייה של החינוך המיוחד לא סטנדרטית, היא אוכלוסייה טיפולית, והמסגרת של מערכת החינוך שומרת על הבריאות הנפשית והפיזית של הילדים.
“כשהיינו בסגר בגל הראשון”, היא ממשיכה, “לילד שלי למשל לא הייתה פיזיותרפיה, וכתוצאה מכך הוא לא היה במסגרות של אכילה חברתית. התוצאה הייתה שהוא צימצם את המזון שהוא מכניס לפיו. יש משמעות גדולה של המסגרת, זה פיקוח נפש”.
לימור רואה בתפקיד של מורה לחינוך מיוחד בימים אלה חשיבות דומה לזו של צוותי הרפואה. “אנחנו באים לטפל בנפש המיוחדת שהגיעה לעולם וצריכה לקבל הכל כדי לשרוד בעולם ההזוי שאנחנו חיים בו”, היא מסבירה. “אנחנו נותנים לילדים בסיס לחיים, וזה כל כך חשוב עבורם ועבורנו. לבצע הוראה בזום מול ילדים עם מוגבלות זה בלתי אפשרי. אני היום מתביישת להגיד שאני מורה לחינוך מיוחד בשל הייצוג התקשורתי שלנו ואיך שרוב המורים נראים בעיני ההורים. הפתרון הקל הוא לסגור את הכל. מה שצריך זה להיות יצירתי, וזה לצערי לא קורה”.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
בשונה מלימור, אתי (שם בדוי), גננת ואם לילד עם מוגבלות קוגניטיבית מאזור המרכז, נשמעת פחות נחרצת ומדברת בגילוי לב על החשש הבריאותי. “יש מורות רבות כמוני שמפחדות להגיד את דעתן כי אז יש ישר התנפלות של ההורים”, היא אומרת, “אבל האמת היא שרבים מעובדי ההוראה והגננות שאני מכירה חוששים להידבק. נכון, מי כמוני יודעת מה זה ילד עם מוגבלות ואיך אי אפשר להימנע מלגעת, לדבר קרוב ואף לחבק ולנשק. אנחנו אנושיים בסך הכל, בייחוד בגילאים הקטנים של 3-6. הם כל כך מתוקים וחסרי ישע, והם חייבים את התמיכה שלנו”.
עם זאת, היא אומרת, “מאז שהחלה הקורונה ומספר הנדבקים רק עולה, אני חוששת יותר ויותר שהילד שאני נמצאת איתו בגן ידביק אותי, ואני כתוצאה מכך אדביק את משפחתי, וכך הלאה. מי שמדבר על אמצעי מיגון לא יודע מה זה לעבוד עם ילדים כאלה. אי אפשר להתמגן. זה תלוי כמובן באיזו לקות מדובר ומה המוגבלות, אבל בגדול זה בלתי אפשרי.
“בסוף יש לי ילד משלי, ואם החינוך המיוחד ייסגר שנינו נהיה בבית וזה יהיה הרבה יותר קשה”, היא ממשיכה, “ולכן אני די חלוקה בדעתי. אבל המספרים מטפסים ולא נעצרים, ויש פחד ממשי מללכת לעבודה. מה שכן, עד שלא יחליטו אחרת, אנחנו נגיע לעבודה. מדברים על להשבית את מערכת החינוך המיוחד ולהשאיר את הילדים חסרי כל, ועבורי לפחות זה לא רלוונטי ולעולם לא נעשה דבר כזה, כפי שלא הייתי רוצה שיעשו לבן שלי דבר כזה. אז ככה גם ביחס לילדים האחרים של מערכת החינוך המיוחד. אני רק מקווה שהמצב הנוכחי ישתנה לטובה, כי אם זה יימשך במתכונת הנוכחית, מערכת החינוך המיוחד תיסגר מעצמה”.
