להבא, כשישאלו מה אני יודעת לעשות, אני אגיד “להאיר את כל המדינה”

לפני עשר שנים הפקתי עם שותפים יקרים את הבליינדיי, יום המודעות הראשון מסוגו בישראל לאנשים עיוורים וכבדי ראייה.

עשר שנים אחר כך אני זוכה להפיק יחד עם שותפים יקרים לדרך את “לילה סגול”. מעל 100 מבנים ברחבי הארץ שמוארים בסגול לכבוד יום המודעות הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שחל בכל שנה ב-3 בדצמבר, מלווה בחגיגה של הזדהות והעלאת מודעות גם ברשתות החברתיות.

100 מבנים מתנוססים בגאון בסגול זה כבר סוף הסיפור, שתחילתו לפני מספר חודשים במיזם משותף למפעל הפיס, השלטון המקומי, המועצות האזוריות ואתר “שווים”, שהביאו את האירוע המיוחד הזה לראשונה לישראל, אחרי שכבר מתקיים במדינות רבות בעולם.

אני לא אומרת שזו סגירת מעגל, אלא כיבוש של עוד פסגה ברכס ההרים שאני עוברת בחיי. חלק מהפסגות מושלגות עדיין ודורשות ציוד מיוחד, חלקן מוריקות ומעניקות קרקע פורייה לעשייה, חלקן מסמלות גבולות לא מסומנים, וחלקן פותחות את שעריהן לעולמות חדשים מלאים בהזדמנויות.

עשר שנים בהן אני עוסקת בעיקר בהפקה ויח”צ לפרויקטים חברתיים, הן כנראה ההוכחה לכך שזה מה שחשוב לי ואת זה אני רוצה לעשות, והכי טוב שאני יכולה. לשלב בין החיבור שלי לקהילת האנשים עם מוגבלות, שאני חלק ממנה, ובין הכישרון שניחנתי בו והאהבה שלי לכתיבה ולהפקה. האם זה אומר שאפסיק לשאול את עצמי מידי פעם מדוע אני עוסקת בכך? כנראה שלא.

ולעניינינו הקט שלשמו התכנסנו. בחודשים האחרונים קיבלתי את המשימה שהוגדרה כשאיפה להאיר בסגול כמה שיותר מבנים בכל רחבי הארץ, לציון יום המודעות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

אט אט, משיחה לשיחה, מפנייה במייל לפנייה נוספת במייל ובווטסאפ, החלה להתרקם לה מפת ארץ ישראל מופלאה וקסומה, מוארת בסגול בוהק. עיריות, מועצות מקומיות ואזוריות, ארגונים ממשלתיים ומוסדות אקדמיים רבים הביעו את רצונם ונכונותם לומר ל-1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות בישראל שהם בליבם.

מניסיוני האישי

אני מניחה כי עבודתי הייתה שונה מעבודתו של מפיק אחר על פרויקט מסוג זה. כל מילה שנכתבת על מנת להעביר את המסר לגופים השונים מוכרת לי היטב. לא מקריאה מרובה, לא מפיצוח מבריק של הבריף, אלא מחיי האישיים. מניסיוני, מחבריי, מאנשי קהילה שונים, מהעיסוק הרב שלי בנושא – ומהרצון הכן והעמוק שלי לרתום כמה שיותר אנשים לערכים ולעקרונות שאני מאמינה בהם.

לרצות שיזדהו, לרצות שיראו בכך חשיבות, לרצות שיהיו שותפים, שיפיצו הבשורה ויביעו תמיכה והערכה לקהילת האנשים עם מוגבלות, שזה שם כולל למיליוני עולמות – תושבים, סטודנטים, עובדים, ילדים וילדות, אחים ואחיות, לקוחות, נותני שירותים, נערים ונערות – בקיצור, פשוט אנשים.

בחודשים האלה למדתי להכיר עשרות אנשים ברחבי ישראל. התמכרתי לציפייה לכל נצנוץ במייל ולכל רחש ווטסאפ. למדתי עוד פרשנויות למילים סבלנות, ביורוקרטיה ו”העברתי את הפנייה שלך”. חזרתי על עצמי בלופ לא מעט, וניסיתי לשמור על שפיות.

הדרך הייתה מרתקת, רצופה בהצלחות, רגעי שיא מרגשים וגם אכזבות. אבל איך אומרים? נהוג לשמוע יותר “לא” מאשר “כן”? אני חושבת שמעל 100 “כן” זה מצב הסתברותי לא רע בכלל.

זמן תודות

ועכשיו לתודות. תודה לאתר “שווים” שהאמין שאני יכולה לעשות את זה. תודה למפעל הפיס על הסיוע והליווי המקצועי הצמוד, לשלטון המקומי שהעמיד לרשותי את הכלים, ולמשרד יחסי הציבור של רני רהב, שעמל רבות שכולם ישמעו ויקראו על האירוע האדיר והמופלא הזה.

יום המודעות לאנשים עם מוגבלות מציף לרוב סיפורים אישיים. הצלחות של אנשים, כיבוש פסגות, הכל כנגד כל הסיכויים. נהוג לומר שמי שרואה את המוגבלות של האדם במקום את האדם עצמו, הוא בעצם המוגבל.

אני רוצה להציע את מחשבתי, ואולי יהיה אדם אחד שיאמץ אותה. כולנו צריכים להשתדל ולזכור לא להגביל אדם עם מוגבלות, בעיקר היכן שהוא לא חש את עצמו מוגבל ביכולותיו, בתרומתו, בשאיפותיו, רצונותיו ודעותיו.

אנשים עם מוגבלות רגילים לפרוץ גבולות כמאבק יומיומי. מול החברה, מול הביורוקרטיה, במעגלי העבודה ובחיים הפרטיים. יש לכך יתרונות וחסרונות. אל תקשו ואל תציבו עוד מגבלות היכן שלא צריך, ותסמכו עליהם שהם יודעים לחלום, לעבוד קשה ולהצליח.

והחלום שלי – שאנשים עם מוגבלות ימשיכו לחלום ולהצליח, אבל בלי לעבוד כל כך קשה, בשביל מה בעצם?

ועוד מילה שמסכמת את העבודה שלי מבחינתי. לפעמים נדמה שהתרגלנו לשאול אדם עם מוגבלות מה הוא לא יכול לעשות, במקום מה הוא כן יכול לעשות.

אז בפעם הבאה שמישהו ירצה לשאול אותי מה אני כן יכולה לעשות, אני אענה שאני יכולה להאיר את כל המדינה בסגול, וגם את המגדל הגבוה בעולם. בעזרת הרצון שלי, החלומות שלי, הכישורים שזכיתי בהם ,ובזכות אנשים מקצוענים שמאמינים במה שהם עושים ולא מפחדים להאמין באחרים.

אנשים שרואים מטרה אחת חשובה ומשותפת לנגד עיניהם. ובמקרה הזה, להגיד לכולם בקול גדול שהיום הוא יום המודעות הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אז בואו נעצור לרגע ונחשוב איך אנחנו יכולים להגביר שוויון, להגביר שילוב, להגביר עשייה למען הקהילה, להגביר קבלת האחר ממך, להגביר ההבנה שכולנו שווים ובעלי זכויות שוות.

תודה לכל האנשים הטובים שנקרו בדרכי, עשו מאמץ רב והקדישו זמן יקר ומשאבים על מנת להאיר את יישובם, ארגונם, ובעצם את ביתם ואת ליבם.

אני מאחלת לכולכם שגם כשהאור הסגול יירד מעל עירכם, הוא יישאר בוהק ואיתן בליבכם וילווה אתכם בעשייתכם הציבורית והאישית לטובת כולנו.