"אם לא תתנהג יפה יותר, אני אזמין לך שוטר".
זה נשמע שיר נחמד, אולי בדיחה מפעם, אבל בהדרגה, המקרים הולכים ומתווספים, הולכים ונערמים בישראל של סוף שנת 2020, עד למסה משמעותית. הבה לא נתעלם מהם, לא נכנה אותם "מקרה בודד", לא נביט הצידה כשהמורה, ההורה, המדריך בהוסטל, מזמין משטרה לנער או הנערה האוטיסטים בכדי "ללמד אותם לקח". הקורונה רק האיצה תהליך קיים, שצריך להיפסק – עכשיו.
הרגע הזה, בו פונה השופט לנציג המשטרה ואומר לו: "לא הכל משפט ולא כל דבר צריך להיות פלילי", ואז מבטל את כתב האישום נגד בחור אוטיסט ומשחרר אותו ממעצר – הוא רגע שאני מייחל לחזרתו שוב ושוב בבתי המשפט. רגע נדיר מדי. זו המשאלה הכי גדולה שלי לאחר המשאלה שהמשטרה לא תגיש כתבי אישום מיותרים נגד אוטיסטים.
המשאלה הראשונה שלי התגשמה לפני כמה ימים, כשהשופט ציון קאפח מבית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל בהינף יד כתב אישום שהמשטרה הגישה נגד אוטיסט על רקע מוגבלותו. הסיפור שקראתי שם נראה כטלנובלה שהתסריטאי שלה הגזים. זה סיפור על מציאות קשה ומרה שמייצרת פתרונות קשים ומרים.
הבחור האוטיסט, שהשופט שיחרר ממעצר, הוא בן 20, ללא עבר פלילי. הטיפול בו הוא מעבר לכוחותיהם של הוריו, במיוחד כשהוא נתקף בהתקף זעם ומשתולל. האם חולת סרטן ועוברת טיפולים. זה בבירור מקרה שהפתרון לו נמצא בתחום הרווחה. המדינה הייתה צריכה למצוא לו דיור חוץ-ביתי, כי הוריו לא יכולים ולא רוצים לטפל בו. המדינה לא עשתה זאת, על אף פנייתם של ההורים. אז כשהבן השתולל ב- 4.12.2020, האב הזעיק משטרה.
המשטרה מצאה עצמה בין הפטיש לסדן. מרגע שהוזעקה, היא חייבת לבוא. השוטרים נאלצו לקחת את האוטיסט למעצר כי הם התרשמו מדברי האב שצריך להגן על הוריו מפניו. אלו הכלים שעומדים לרשותם. הם לא גורם רווחה אלא גורם אכיפה.
לא הכל משפט, לא הכל פלילי
האור האדום נדלק כבר אצל שופטת המעצרים. היא אמרה: "מקומו אינו בבית מעצר". אז נעשה ניסיון שלא צלח להעביר את האוטיסט שבסיפורנו במהירות להוסטל, שאינו בהכרח מותאם לצרכיו. הוא התנגד. גרוע מכך: מכיוון שהאב הוא המתלונן, נאלצה השופטת לאסור על האוטיסט ליצור איתו קשר, והוא הועבר לטיפול אמו, שעוברת טיפולים כימותרפיים. האב נאלץ להפר את הצו ולטפל בו, והמשיך לזעוק לעזרה. הבן האוטיסט ניסה להתאבד מרוב פחד, ערב לפני שהיה אמור להתייצב בבית משפט.
התיק הגיע ב-17.12.2020 לשופט קאפח. סוף סוף נשמעו בין כותלי בית הדין מילות חמלה, דיבורים של שכל ישר.
השופט ציטט בהחלטתו מהודעת האב שנגבתה על ידי השוטרים שהזעיק: "שירותי הרווחה פשוט לא עושים כלום. חוץ מהבטחות הם לא עושים כלום. אנחנו כבר לא יכולים להכיל את ההתנהגות שלו. הוא משתולל, וכל פעם יש לי בעיות מהעבודה על זה שאני יוצא לטפל בו. אי אפשר לחיות ככה ואי אפשר לתפקד. פשוט כבר אין לנו כוח נפשי ופיזי להתמודד איתו". השופט אמר: "הדברים מכמירי לב ומעוררים תסכול. המשפחה האומללה נקלעה למצב קשה בשל מה שנחזה להיות חוסר מעש של הרשויות".
"לא הכל משפט ולא כל דבר צריך להיות פלילי," הוסיף. אני קורא בין השיטין אי נוחות על הקלות שבה השוטרים עוצרים אוטיסטים בגלל התנהגות שנראית פלילית ובעצם נובעת מהמוגבלות שלהם. מעצר זה דבר טראומטי מאוד ויותר ממנו מאסר, שאליו נשלחים אוטיסטים אם לא נמצאת להם מסגרת אחרת.
מצד שני, במקרים כמו המקרה שמתואר בהחלטה, לא הייתה לשוטרים ברירה. הם הגיבו לקריאת האב, לתלונתו. לא יכלו שלא להגיב, כי היו מועלים בתפקידם. אבל היה להם שיקול דעת מסוים בעניין הגשת כתב האישום. לטעמי, לא היו צריכים להגיש אותו. מרגע שהוגש כתב האישום, המשטרה בעצם מענישה את האוטיסט האומלל על מוגבלותו. מה שהוא צריך באמת זה טיפול שהמדינה מנעה ממנו.
"אני מבין ללבה של המשטרה, אשר נקלעה לסיטואציה בעל כורחה," כתב השופט, ואז ביטל את כתב האישום.
כעת מחפשים מסגרת מתאימה לבחור האוטיסט.
זו לא הדרך
אין דבר נורא יותר מכך שאדם הקרוב לאוטיסט מזמין משטרה כדי "להעניש אותו" או כדי "לחנך אותו". האמירה של בית המשפט במקרה זה ברורה: זו לא הדרך. המדינה צריכה לעזור יותר אם ההורה לא חושב שהוא מסוגל לטפל, ואיש או אשת צוות חינוכי או טיפולי שהשתמשו במשטרה ככלי עזר במקום בו הוא או היא כשלו , או כדי לחסוך במשאבי זמן וכוחות (שמאפיינים תהליכים חינוכיים) – צריכים ללכת הביתה, ולהשמה למקצוע אחר. האדם הזה, שאתם הזמנתם לו משטרה, איננו לא-אדם, תת-אדם או פחות מאדם. זה אדם חי ומרגיש, גם אם הוא לא יכול להתבטא היטב.
ואתם, השוטרים, אל תשכחו שלתפקידכם ולייעודכם יש שני צדדים. האחד, כולנו מכירים אותו, הוא להפסיק פעולה שאינה נורמטיבית לפי החוק. בעצם, לאכוף את החוק. אבל בתקנות שלכם, במיוחד בתקופת הקורונה, כתוב שאתם צריכים להפעיל שיקול דעת. איך אתם מעזים להגיב לקריאה של אדם מבוגר נגד אוטיסט, שאפילו לא מסוגל להסביר את עצמו, תוך אימוץ מוחלט של ראיית העולם המנרמלת? מדוע אתם לא מפעילים קצת שכל ישר, כפי שעשו רוב הגורמים במקרה הזה? מה, שכחתם שאיזוק הידיים עם הפנים למטה זו צלקת לכל החיים, שנסיעה בניידת היא לא כיף, ושחקירה ללא אדם מוכר שנוכח, ולפעמים ללא ההנגשה המתחייבת – היא טראומה שמביאה לרגרסיה?
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
וזה, מבלי להזכיר את עידן בנציון, אוטיסט בן עשרים ואחת, שהתאבד בתלייה בבית המעצר, בגלל מעצר ארוך מדי. גם עידן ז"ל נהג ללקות בהתקפי זעם מרוב חרדה. זה לא דבר נדיר אצל אוטיסטים. אתם הבטחתם ללמוד לקח אחרי ההתאבדות ההיא. למצער, אל תעצרו איש, אם אין לכם מקום טיפולי טוב וחומל יותר מהגיהינום ממנו נלקח על ידכם.
צדיק בעולם קפקאי
כבוד השופט ציון קאפח, אתה הצדיק היחיד בעולם הקפקאי הזה, בסדום ועמורה האנטי-מוגבלותי. צריך למסגר את ההחלטה שלך ולתלות אותה בכל תחנת משטרה. אתה היחיד שעשה את המעשה הנכון והטוב בסיטואציה שכולה רעה מיסודה.
רישמו לכם על כף היד, רק למקרה שתיעצרו: עמ"ת 36041-12-20, תבקשו החלטה דומה.
