fbpx

מוזיקה למען הלומי הקרב, "כי החיילים שלנו מוכרחים להמשיך לנגן"

פרויקט "מפתח Soul" מסייע ללוחמים עם פוסט טראומה להשתקם דרך מוזיקה. עכשיו הם זקוקים לתרומות שלכם

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
יואב דה פז וחליל הצד. צילום: אייל הירש

כמו לוחמים רבים, יואב דה פז, בן 40 מזיכרון יעקב, לא ידע בכלל שיש לו פוסט טראומה. דה פז שירת בגדוד 932 של הנחל במבצע חומת מגן, שם ראה את אחד מחבריו נפצע קשה מאוד לאחר שמחבל דקר אותו בצוואר. הוא זינק אליו, ולמרות שהחייל כבר מת מוות קליני, הוא הצליח להצילו ולפנות אותו במהירות לבית החולים. בדיעבד התברר שהאירוע הזה גרם לו להתפרצות פוסט טראומה.

דה פז המשיך לשרת בצה"ל כלוחם, אך כעבור זמן מה החל להרגיש כאבים קשים באזור החזה והגב העליון במצבי מאמץ והתרגשות. למרות זאת, יצא לקורס מ"כים. כאשר חזר מהקורס החלו בעיות משמעת והוחלט להעביר אותו מהגדוד לבית ספר לצלפים. "בכל מקום שהיו צריכים צלף, התייצבתי", הוא מספר ל"שווים", "עשיתי קווים בעזה יחד עם חיילי מילואים ועם הגדוד הבדואי, וכמו כל חייל חיכיתי לרגל שבו אשתחרר".

אחרי השחרור הוא נסע לטיול הגדול בחו"ל ובילה שלושה חודשים בברזיל. לקראת סוף הטיול פגש בחורה צרפתיה, התאהב ועבר לחיות איתה בצרפת. "נשארתי שם במשך 10 שנים, התחתנתי וסיימתי תואר במינהל עסקים", הוא ממשיך לספר. "התחלתי לעבוד, אבל ככל שחלף הזמן הבנתי שמשהו לא בסדר. התחלתי להרגיש שאני סובל מכאבים שלא נפסקים, הייתי עסוק כל הזמן בניסיון לפתור את הכאבים. מה לא לקחתי, תרופות, זריקות, הכל, אבל שום דבר לא נתן לי תוצאות, ואף אחד לא הצליח לאבחן אותי. עד שקרסתי".

סגור בבית, אני, אשתי והכאב

לפני חמש שנים דה פז איבד את יכולתו לתפקד. ההתקפים לא הניחו לו, וזה פגע קשות בשגרת היומיום שלו. "זה הפריע לי נורא בעבודה, בשינה, בהליכה, פשוט הגביל אותי לגמרי. כל הזמן כאב לי, וכל הזמן רציתי לנוח. היה לי קשה אפילו לנסוע בתחבורה ציבורית או להיות בחיכוך עם בני אדם. חוויתי תסכול רב כי שום דבר לא עזר לי.

"כאבי השרירים והשריפה והלחץ בחזה לא עזבו אותי. אי אפשר היה לצאת מהבית. הרגשתי שאני חי עם אשתי והכאב, שלושה בדירה אחת. לצערי זה היה יותר מדי והתגרשתי. עזבתי את העבודה, את צרפת, וחזרתי למושב שבו גדלתי לבית של הדודים שלי, כי ההורים שלי היו בחו"ל. שם נכנסתי לדיכאון ולא יצאתי מהחדר בכלל. לא רציתי שיידעו שאני בארץ, הרגשתי שאני פשוט כישלון".

ואז הגיע החבר מהצבא

המעבר מאדם מתפקד לאדם בדיכאון חמור רק הקצין את הקושי. "כשגרתי בצרפת הייתי עושה קניות, מבשל והכל, ופתאום חזרתי ללא לעשות כלום. זה המשיך את ההידרדרות שלי. הייתי בודד, לא יצאתי, לא נסעתי לשום מקום, וההתקפים כל הזמן היו ברקע. לא הסכמתי להיפגש עם אף אחד, עד שהגיע חבר מהצבא שהבין והזדהה עם הכאבים שלי. הוא סיפר לי שהוא במקום אבוד, פוסט טראומתי, מקבל אחוזי נכות, אבל לא מוצא את עצמו. הוא בילה אצלי כמה ימים אחרי שלא התראינו מאז השירות ודיבר איתי על הכל. רק אז התחלתי להבין שמה שיש לי זה פוסט טראומה".

האבחון בבית החולים תל השומר סיפק את החותמת הסופית. "הייתי כבר כל כך עייף וכל כך מיואש שלא היה לי אכפת אם יקראו לזה א' או ג'. רק רציתי טיפול לבעיה שלי ושלא יחשבו שאני משוגע. סחבתי את הכאבים האלה 15 שנה, בלי לדעת מה הקשר בכלל".

ואז הגיעה המוזיקה

במשך שנתיים היה בטיפול בתל השומר. "הם ניסו לעזור לי לחיות עם הפוסט טראומה. הדבר הכי חשוב שהם עשו זה להוציא אותי מהבדידות. הייתה לי מטפלת באמנות שהסתדרתי איתה, וגם הפסיכיאטר המליץ לי לעסוק במשהו שקשור למוזיקה, ואמרתי שכן, שאני רוצה לנסות. ככה הגעתי לקונסרבטוריון בתל אביב, לפרויקט שנקרא 'מפתח Soul' (כמו מוזיקת נשמה), והתחלתי ללמוד נגינה בחליל צד".

ההתחלה לא הייתה קלה. "יפעת, מנהלת הפרויקט, יצרה איתי קשר, ולמרות שחששתי – לא ראיתי איך אני מגיע לתל אביב, איך אני מתמיד, איך אני מתמודד עם הלמידה – היא לא ויתרה ואמרה 'אתה תיקח תחבורה ציבורית, תבוא ותלמד'. ממש דחפה אותי. ובאמת, רק בעקבות 'מפתח סול' חזרתי לנסוע בתחבורה ציבורית.

"בהתחלה ההורים שלי היו לוקחים אותי", הוא ממשיך, "מחכים לי בזמן השיעור או הפגישה בבית החולים, אבל אז היינו חוזרים הביתה ולא הייתי יוצא שוב. לא היה לי מגע עם העולם החיצון. הקונסרבטוריון היה ההתחלה של המגע הזה. התחלתי לקחת רכבת לסבידור מרכז, ללכת ברגל, להגיע לשיעורים, להתמודד עם מורה, עם המתנה. ועם הזמן כבר אמרתי – אם אני בתל אביב וברחובות וזה, אז למה שלא אכנס גם לאפליקציות דייטים וכאלה. וככה התחלתי את הטינדר ואת הקיופד וחזרתי לעולם הדייטים".

בתור ילד הוא ניגן בפסנתר. בזמן הבידוד הוא אפילו לימד את עצמו לנגן על יוקולייליי. לכן עולם המוזיקה לא היה זר לו, אך היה לו חשש להתנהל בשיעורים. "חשבתי שזה יהיה קשה ושפתאום יהיו לי התקפים. אני זוכר את השיעור הראשון, את החרדה ואת המתח. עד היום יש לי לפעמים התקפים בזמן השיעורים – חרדת ביצוע, להראות למורה, אז לפעמים זה יכול להוציא לי התקף. זה קורה לי. ודפנה המורה נהדרת. נראה לי שהיא פשוט למדה להכיר אותי, לא להתרגש מההתקפים, לתפקד איתי ולתת לי את הזמן".

"החיילים שלנו מוכרחים להמשיך לנגן"

בימים אלו נערך קמפיין גיוס ארצי שנועד לאפשר את המשך קיומו של פרויקט "מפתח סול" בתקופה הכלכלית הקשה שבה כולנו נמצאים. הקמפיין, תחת הכותרת "מנגנים את הטראומה" קורא לציבור לתמוך במיזם ולתרום – כי "החיילים שלנו מוכרחים להמשיך לנגן".

"'מפתח סול' נותן לי כיוון וגם מה לעשות במהלך היום", אומר דה פז. "גם כשאתה סגור, תמיד יש את הכלי נגינה לידך, תמיד אפשר להתאמן, ואחר כך גם להגיע לקונסרבטוריון. היום אני אפילו נוהג לשם. אני חושב שהתוכנית נותנת להרבה מאוד אנשים חמצן לנשימה – אם הייתי מסכם את זה במשפט אחד. גם מבחינת הלימוד, גם המפגשים שמוציאים מהבית. זה מאוד מהנה. האמנים, האמניות, החברים, ההרכב – זה נותן לי סיבה לחיות. אני כרגע מובטל ומחפש עבודה, אך למרות הכל אני אופטימי".

לדעת דפנה יצחקי, המורה שלו לחליל, "הפרויקט הזה מאוד חשוב מבחינת התרומה של הקונסרבטוריון לחברה. אני מפרידה את זה כמובן ממה שהקונסרבטוריון נותן בשוטף. המיזם הזה שונה, וזה דווקא לרדת קצת מהאולימפוס ולהתחבר לצדדים החלשים והנזקקים בחברה. מוזיקה, בסופו של דבר, מחברת בין אנשים, ואני שמחה על ההזדמנות להנגיש אותה לכל מי שיכול ליהנות ולהירפא ממנה".

לתרומות ל"מפתח סול" >>> https://savesoul.icm.org.il/

השיר יצא כחלק מקמפיין גיוס תרומות ל"מפתח סול". היוצר והזמר אביחי הולנדר משתתף בפרויקט

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

אביחי חיים

אביחי חיים

בן 28, נשוי. בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול. היה כתב צבאי בדובר צה"ל, עורך באתר one וכתב אתר השקמה מרשת שוקן. במקביל לעבודתו ב"שווים", מגיש תכנית ספורט ב"רדיו סול" ומשמש עורך משנה באתר "ישראל ספורט". נולד עם שיתוק מוחין קל.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״