את אמיר חן הכרתי לראשונה ביוני שנה שעברה. נשלחתי אל המשאית שבה התגורר אז לחוף ימה של הרצליה, כדי להביא את סיפורו של עוד הלום קרב שנזרק אל שולי החברה הישראלית.
ניסינו באתר "שווים" לעזור כמיטב יכולתנו. הכתבה המצולמת שעשינו הגיעה ליותר מ-700 אלף צפיות. רפי רשף ראיין אותו, עשרות ישראלים, אולי יותר, הגיעו עד אליו והציעו עזרה. אפילו קמה קבוצת ווטסאפ ייעודית, שמטרתה הייתה לסייע לו כמה שאפשר.
אני לא אשקר. לסייע להלום קרב זו משימה קשה, סזיפית, לפרקים מתסכלת. התחושה פעמים רבות היא שהולכים צעד קדימה, ואז נסוגים שני צעדים לאחור. השינה לא שינה (אמיר היה ער בלילה וישן בבוקר), האכילה לא אכילה, התלות בקנאביס או בחומרים אחרים הולכת וגדלה, התפרצויות הזעם מגיעות משום מקום ובלי סיבה נראית לעין, ועשויות להרתיע מאוד את כל מי שמנסה להתקרב.
פוסט טראומה היא מחלה אכזרית, המשבשת לחלוטין את חייו של הלוקה בה, ולא פחות את חייהם של הסובבים אותו, בעיקר בני המשפחה. אמיר ואני בקשר חם עד היום. גם אם לעתים הוא משדר שאין לו סבלנות לאנשים, אני משתדל לזכור שמילה אחת טובה ברגעים של חושך יכולה בכל זאת להאיר אור, קטן או גדול.
אמיר לא לבד. קיבלנו תזכורת מזעזעת לכך 24 שעות לפני ערב יום הזיכרון, כאשר איציק סעידיאן, לוחם גולני לשעבר עם פוסט טראומה, הצית את עצמו במשרדי אגף השיקום בפתח תקווה. התזמון, וגם המיקום, לא היו מקריים. ההצתה לא הייתה רק מעשה של יאוש, היא הייתה גם, ואולי בעיקר, אקט של מחאה.
איציק ביקש מאגף השיקום להעלות את אחוזי הנכות שלו מ-25% ל-50%. הקצבה שקיבל מהמדינה לא איפשרה לו חיים בכבוד, אפילו לא התחלה של חיים כאלה. באגף השיקום טענו שהפוסט טראומה שלו בכלל מגיעה מהילדות הקשה, ולא מהקרבות בעזה ומאובדן החברים הרבים. בקשתו סורבה.
יש משהו מקומם ומעוות בטיעון הזה. אם ילדותו הקשה של איציק היא המחוללת של הפוסט טראומה, מדוע צה"ל קיבל אותו בגיל 18 להיות חייל גולני, מקלען נגב, לוחם בקרבות בסג'עייה? הרי למשנתו של אגף השיקום, כבר לפני הגיוס הייתה לו פוסט טראומה. אז יש שתי אפשרויות: או שצה"ל פישל וגייס אדם לא כשיר לשירות קרבי, או שבאגף השיקום מחפשים תירוצים, העיקר לא להעניק עזרה ולהתחמק מתשלום. ואתם יודעים מה? זה לא באמת משנה. אם צה"ל גייס, והלוחם נפגע במהלך פעילות מבצעית, משרד הביטחון צריך לשלם. נקודה.
כולם כבר מבינים: הטיפול בנכי צה"ל והלומי הקרב באגף השיקום הוא לקוי, וחייבים לתקן את זה ומהר. איך? אחת ההצעות שעולות עכשיו היא להפריד בין חיילים שנפגעו בפעילות מבצעית, לבין מי שחלו או נפצעו במהלך השירות, אך ללא קשר ישיר אליו. האחרונים, אומרת ההצעה, יטופלו על ידי הביטוח הלאומי ולא על ידי משרד הביטחון.
יהיו שיגידו כי הצעה זו היא אפליה, אני סבור שזו מחשבה בכיוון הנכון. למה אדם שנתן את גופו ונפשו למדינה תוך כדי לחימה יקבל טיפול זהה לחייל עורפי שיצא לבלות בערב ונפצע חלילה בתאונה? יש עוד דוגמאות רבות כאלה.
מה שבטוח, חייבים כאן טיפול שורש יסודי. משרד הביטחון מוכרח לייצר תקנים נוספים ולגייס כוח אדם, כדי להימנע מהמצב הקיים, שבו עובד אחד מופקד על מאות תיקים של נכים והלומי קרב. המשרד מוכרח לשנות את היחס כלפי מי שמבקשים להיות מוכרים כהלומי קרב. אי אפשר להמשיך להתייחס אליהם כשקרנים. צריך לזכור שמדובר במלח הארץ, חבר'ה שאוהבים את המדינה ונתנו הרבה בשבילה, והיחס הזה גורם להם בושה גדולה, לעתים עד כדי ויתור על הפנייה לאגף השיקום.
מספיק ודי לבדוק לוחם בציציותיו כדי למצוא את הפגם הקטן שיאפשר למסמס אותו במשך שנים, ולהוציא כספים שאין לו על עורכי דין. לבדוק גיליון התנהגות שלו מבית הספר, טרם הגיוס לצה"ל, כדי לאתר שם משהו חריג, זו התנהלות מכוערת שמאפיינת חברות ביטוח ולא צריכה לאפיין אגף שיקום.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
צריך לשקול הקמת אגף במשרד הביטחון המיועד ספציפית להלומי קרב. האגף יתעסק רק בהם, בשיקומם, בעזרה היומיומית שהם צריכים, במתן טיפולים פסיכולוגיים ופיזיים, בקשר עם המשפחות וסיוע לילדיהם (אם יש), ובעיקר נדרשים פה אנשים קשובים, כי זה הדבר הבסיסי ביותר – להקשיב להם.
ההפגנה של נכי צה"ל והלומי הקרב אתמול הוציאה את השדים שקברו לוחמים ולוחמות לשעבר לאוויר הפתוח, והציבה מראה לא מחמיאה, בלשון המעטה, לחברה הישראלית. במעשהו הנורא, בראש ובראשונה כלפי עצמו, איציק סעידיאן יבדל"א העיר את הנושא הכאוב הזה מתרדמת. נותר רק לקוות שזה ישנה משהו, ושאיציק יחיה כדי לראות את השינוי המיוחל.
