כאישה עם מוגבלות במשך שנים רבות, אני מכירה את ההרגשה של לעבוד בעבודה נתמכת. מצד אחד, זה חשוב בשביל המצב הנפשי לצאת מהבית ולפגוש אנשים. מצד שני, להשתכר חמישה שקלים לשעה מרגיש רע, ולא משנה כמה מצבך האישי גרוע.
זה היה מפעל תומך. עבדתי במשמרות של 4 שעות וקיבלתי 20 שקלים למשמרת. הבונוסים, אם היו, הסתכמו בחמישה שקלים או במקרה הטוב ב-15 שקלים. הרגשתי מרומה ומרמה, הרגשתי שאני משחקת בנדמה לי. כוחותיי הדלים צרחו אליי – את שווה יותר מזה.
עבודה מוגנת אמורה להגן על עצמך מעצמך ולתת לך כבוד עצמי, ולא לאמוד את זמנך בכסף כה פעוט. נכון, אמרו המנחות במפעל התומך, אבל זה רק זמני עד שנכין אותך לעבודה בחוץ. ובכל זאת, 20 שקלים למשמרת? איך אפשר?
את כל מחשבותיי בנושא הרגיעה מעט שיחה עם ליאור דדוש, שייסד את פרויקט “קו המשווה”, המשלב נכים בעבודה טלפונית, כשהמשכורת היא שכר מינימום. העובד בתפקוד הנמוך ביותר משתכר 22 שקלים לשעה. אמנם נמוך, אבל רחוק מאוד מ-5 שקלים בשעה.
דדוש, תושב יבנה בן 41, אב לשתי בנות, הוא הבעלים של קמפוס (c-c-c.co.il) call center, המספק שירותים לחברות גדולות וגופים ציבוריים. החברה שלו מתמחה במוקדים טלפוניים, סקרים, קמפיינים של בחירות וכו’…
“עם השנים, במקביל לפעילות העסקית, הקמתי את פרויקט ‘קו המשווה’, שזה חל”צ (חברה לתועלת הציבור), בשיתוף מפעלים מוגנים באזור”, הוא מספר לאתר “שווים”. “המפעלים המוגנים היו מפנים אלינו מתמודדי נפש שמסוגלים ומעוניינים לעבוד בעבודה מאתגרת יותר מהעבודות הקיימות כיום לאוכלוסייה זו. הפעילות מתקיימת בעיר רחובות זו השנה השביעית, ללא כוונות רווח ולצד הפעילות העסקית הרגילה של החברה. בשיא הפעילות היינו עם 30 מתמודדים במשמרת (בשנת הקורונה הפעילות הצטמצמה), וכעת אנחנו עם 15 מתמודדים, עובדים על פרויקטים מותאמים חדשים”.
איך הרעיון נולד?
“בשנת 2014 נתקלתי לראשונה, במקרה, במפעל מוגן, וראיתי מיד כי אפשרויות ההתפתחות במקום מוגבלות, והיכולת להעמיק בהכשרות ובתעסוקה מעברית אמיתית – כזו שאחריה אפשר לצאת לשוק החופשי – כמעט ואינה קיימת. ככל שהעמקתי יותר בעולם החדש שנפתח בפניי, גיליתי יותר ויותר מפעלים מוגנים המשמשים כמפעלי הנצחה למוגבלות”.
העבודה אצלכם מתאימה לכל סוגי הנכויות?
“אנחנו מכוונים לאוכלוסיות של מתמודדי נפש, אבל יש גם מוגבלויות אחרות, ואנחנו מחפשים אנשים שיש בהם ניצוץ ויכולת להתפתח. אין אצלנו מקום לנסות .אני מאמין שפרפר שנמצא בחלל שאינו יכול לעוף בו, יפסיק לנפנף בכנפיו בשלב מסוים, אם יחשוב שאין בכך טעם”.
מה הזיקה שלך לאנשים עם מוגבלות?
“אין לי זיקה אישית, לפחות לא במודע. אבל כולנו הרי מתמודדי נפש. רובנו מצליחים להתמודד עם נבכי הנפש, וחלקנו צריכים מערכת סלחנית יותר”.
איך פועל הפרויקט בפועל?
“המשמרות הראשונות שלנו (הוא צוחק) היו עם מתמודד אחד במשמרת של 4 שעות, כאשר מקיפים אותו מלווה תעסוקתית, עובדת סוציאלית, מנהלת מטעמי, מנהל מהמפעל המוגן ואני. כל אחד מייעץ בתחומו. הפרויקט התחיל כמו חממה שמגדלים בה עץ אחר עץ. עוד עמדת מחשב, ועוד אחת, ועוד אחת, עם כל תשומת הלב לכל פרט, עד שמצאנו את הנוסחה”.
אילו קשיים היו בדרך?
“האתגר הראשון היה למצוא פעילות מותאמת ברמת האינטנסיביות שלה, כך שתהיה מאתגרת אך גם בת השגה. היינו צריכים להבין את הפרופיל הנכון של מתמודדי הנפש. עשינו משהו חדש, ולא הייתה לנו שום דרך לדעת אם זה יצליח. בצד הטיפולי נעזרנו בתשתית הארגונית הקיימת של מפעלים מוגנים באזור, ובחברות אמיצות שנתנו אמון מלא בכך שמתמודד נפש יספק עבורן מענה טלפוני ללקוח. עם השנים למדתי כי המסגרות הקיימות במשרד הבריאות, משרד הרווחה, סל שיקום וכו’, אינן יודעות להתמודד עם פרויקט מסוג זה וכיצד לתמוך בו. גם ברמה העירונית ברחובות לא הצליחו לסייע לנו”.
מה המטרה שלך בפרויקט?
“לשמחתי, מטרת העל שקבעתי עוד ביום הראשון היא שהפעילות חייבת להיות בת קיימא. זה לא עוד פרויקט עבורי, זה מפעל חיים. היו רגעים, במיוחד בתחילת הדרך, שהפעילות העסקית של החברה מימנה את הפעילות ב’קו המשווה’. אבל היום היא עומדת בזכות עצמה, ללא תרומות וללא נדבות או מסגרת תומכת מהמדינה. זה ניצחון ענק שאנחנו נאבקים להמשיך ולקיים יום יום. אם היינו מקבלים סיוע, היו לנו היום סניפים בכל הארץ, אך גם בחלקת האלוהים הקטנה שלנו אנחנו עושים מה שניתן”.
יש סיפורי הצלחה?
“המון. נציגי שירות שמגיעים ובקושי מדברים, ואחרי מספר חודשים מנהלים שיחות ומכירים חברים חדשים. יש מתמודדים שיוצאים מכאן לשוק החופשי. אלו סיפורי ההצלחה הגדולים ביותר, ויש לא מעט כאלה”.
האם יש לך ביקורת על המסגרות הקיימות, למשל מפעלים מוגנים?
“יש מסגרות מדהימות. עם זאת, ביורוקרטיה מיותרת מחסלת יוזמות בתחום, ומפעלים מוגנים רבים מנציחים את המוגבלות, לעיתים מחוסר מעוף, ולעיתים מחוסר יכולת. בשני המקרים המדינה צריכה לספק את הפתרון. הבעיה היא שהספקטרום של האנשים עם מוגבלות רחב, ולרובם אין פה או יכולת לבטא את המצוקות. יש כאן בהחלט מה לתקן, ולא מדברים על זה מספיק”.
