מאת רלי פיזנטי
אני רלי, בן 54 ומשהו, 8 שנים מאובחן כאספרגר. היום אני חושב שהאבחון הזה, שנפל עליי בהפתעה, תפס אותי מוכן, אך גם סיבך אותי רגשית וחשיבתית. המסקנה שלי היא שאבחון בגיל מאוחר יש בו הרבה סיכונים לצד התועלת, ואין לי בשורה גורפת לכלל המאובחנים. כל אחד ייאלץ להתמודד עם סיפור החיים האישי שלו, לאחר הגילוי, וזה עשוי להיות כרוך בהרבה מכשולים ותסכול.
צבר חיי עמוס במסגרות חברתיות רגילות ומגוונות. יסודי, תיכון, צבא, לימודים, עבודה, פעילויות חברתיות, כשלצד כל אלו, בערך מגיל 40, עברתי גם תהליך למידה פרטני שהטמיע בי תהליכי תקשורת בינאישית וחברתית. תהליך זה, מבלי להיות מודע עדיין לאספרגר, הכין אותי לתפנית שהגיעה עם האבחון. במקביל, רצף החוויות שעברתי החלו לשחק תפקיד ביכולת להטמיע למידה חברתית מבלי להיות שותף לה בפועל. אני חי לבד. זה קשה ומתסכל. למרות הבדידות, ואולי בגללה, אני כותב. בדרך הזו אני חושב על אחרים ומתחבר אליהם.
בדיעבד, אני מבין למה אין לי חברים ובת זוג, ובכלל מדוע סלדו ממני בכל אותן שנים בהן נלחמתי על מקומי במסגרות שונות. את הידע הזה אני מנסה לתעל למקום מפתיע. הדבר הראשון שעלה לי בראש ממש באותו רגע של בשורה: "אתה אספרגר", הוא שבשביל לתקשר נכון אני צריך למצוא ולהשתמש במספר מכנים משותפים עם כל אחד, ובתנאי שגם הוא יסכים לעשות זאת. מכאן נפתחה הדרך להתפתחות אישית, כשבצידה גם סיכונים נפשיים.
וככה התחלתי לכתוב. למעשה, לימדתי את עצמי לכתוב נכון ולעצב סגנון ייחודי שלא תמיד מובן לצד הקורא. יחד עם זה, אני ממשיך ומנסה להשתפר. הנושאים עליהם אני כותב הם חברה ופוליטיקה בישראל. הבחירה שלי בנושא זה נולדה במחשבה שמציאת מכנים משותפים טובה לכולם, לכל סוג של חברה. מתוך תפיסה שוויונית והבנת מורכבות האספרגר, תוך שילוב חוויית החיים האישית שלי, איפשרתי לעצמי לחשוב אחרת. גיליתי שיש בי חשיבה חישובית, והמודלים שאני מצליח להגיע אליהם, יש בהם היגיון. הכתיבה שלי פוגשת גם דמיון.
לפעמים קשה להבין את הכתיבה שלי, אולי בגלל הסגנון, השפה ומורכבות הנושאים. למרות זאת, חשוב לי לפרסם את מה שאני כותב, ולהעמיד את התכנים במבחן המציאות. אף שחשוב לי לשמור על הכתיבה המקורית, אני מניח שהחומרים יעברו עיבוד על ידי עורך, על מנת שיהיו ברורים יותר ופשוטים לקריאה והבנה. עבורי זו בשורה לא נעימה במחשבה ראשונה. במבחן המציאות, זה בעצם יישום רעיון המכנה המשותף, ולכן עליי לתת דוגמה אישית ולשתף פעולה עם כל עורך שיסכים לפרסם טורים ומאמרים שכתבתי ואכתוב. בכל מקרה, חשוב שהקורא יידע שמה שהוא קורא הוא לא תמיד המקור.
אני מאוד מקווה שאוכל להשפיע. השפה והחשיבה האלימות חייבות להיות ממוגרות. אני כותב בשפה אחרת ובדרך אחרת, המאפשרות לי להבין ולהציע דרך מבלי לפגוע בסביבה המאיימת והמאוימת. תקראו לזה הסברה. אני קורא לזה תבונה. אם כל מי שחי כאן טוען לבעלות על האדמה הזו, ותמיד נוכל לחלק את בעלי הטיעון הזה לשניים, הרי שעם קצת דמיון והרבה היגיון נוכל למצוא לזה פתרון. חשוב להבין שפתרון זה עדיין לא ידוע או מוכר, ולכן צריך לעבור דרך – בזמן, במחשבה, ברגשות – על מנת להתקרב אליו ולאפיין אותו. זאת המשימה שלי, ואני רוצה שתשתתפו בה מכאן והלאה.
