את נאום הבכורה שלה בכנסת החליטה חברת הכנסת מיכל וולדיגר, מספר 2 ברשימת הציונות הדתית, לא להקדיש לארץ ישראל השלמה, וגם לא להחלת הריבונות על יהודה ושומרון. במקום זה הקדישה אותו במלואו לנושא שכמעט נעדר לחלוטין מסדר היום הציבורי וגם מסדר יומה של הכנסת: מצוקת מתמודדי הנפש ומשפחותיהם, כולל משפחתה שלה. הנה הנאום המלא והחשוב:
יו״ר הכנסת, חברי הבית, אני עומדת פה בפניכם ברגע מכונן בחיי.
אני מניחה שמצופה ממני בנאום הבכורה שאומר דברים בשבחה של ארץ ישראל השלמה, בזכותנו עליה, שאדבר על הצורך בגאווה יהודית, התיישבות, תורה, ימין ושמאל.
אבל לא, על אף שיש לי הרבה מה לומר על כך, לא בכך אעסוק. אני אדבר כאן היום על הדבר הכי לא מדובר בישראל. יש מילים שלא מספיק נשמעות כאן באולם הזה.
בוא נגיד אותן:
סכיזופרניה
דיכאון
חרדה
מאניה דיפרסיה
תחלואה כפולה
התמכרויות
פסיכוזה
אשפוז כפוי
הפרעת אישיות
לכל המילים הללו נחשפתי לפני כ-15 שנה, אבל רגע, אתחיל מהתחלה. הגחתי לאוויר העולם 35 דקות לפני אחותי התאומה, יעל. שכאן בקהל. שנה וחצי אחרי שלומית, אחותי הבכורה. שלוש בנות להוריי האהובים, האהובים והיקרים כל כך…
זכיתי לילדות נהדרת, טובה, עם משפחה מופלאה, תומכת ואוהבת. רוב ימיי הרגשתי מבורכת. האמת, גדלתי בסוג של חממה. בני עקיבא, אולפנה, שירות לאומי, לימודי משפטים.
בדרך הכרתי את האיש שלי, את בעלי האהוב אורי, שמאז ועד היום הוא העוגן והקרקע היציבה שלי… הכל היה מושלם. בדיוק לפי הספר. הכל ברור. הרבה סימני קריאה, הרבה פחות סימני שאלה. זכינו בילדים אהובים, יאיר, שני, יואב, ישי ושירה…
בחלוף כמה שנים, דברים החלו להשתבש. דרך קרוב משפחה שלי נכנסו לחיי המילים “התמכרויות”, סמים ומחלת נפש. “מילים”, אמרתי? טעיתי, זה הרבה מעבר למילים. הגילוי – ההכחשה – האבל והאובדן בילבלו את חיי.
כמו רבים, רבים וטובים, מאות ואלפים, חייתי בהסתרה מוחלטת. כלפי חוץ הכל תקין, ובפנים – שבור לרסיסים.
חוסר האונים, מערכת בריאות נפש שלא מתפקדת, אשפוזים, ועדות ועוד ועדות, וכמעט ואין מקומות שיקום. פגשתי חברה סטיגמטית ומלאה בדעות קדומות. דעות שמחלחלות ופוגעות גם במתמודדים עצמם וגם בנו, הקרובים.
מצאתי את עצמי במצבים כל כך מורכבים. תנודות בלתי אפשריות בין תקווה לייאוש. נפלתי לתהום ענקית. מול מערכת אטומה. אבל אז תוך כדי נפילה, מעומק התהום, הבנתי שיש תכלית, שדברים לא מתרחשים סתם. הבנתי שיש לי רק 2 אפשרויות: או להיות אדם שהגורל שולט בו, או לקחת אחריות על גורלי.
הרב סולבייצ’יק קורא לזה האדם הייעודי או האדם הגורלי. הבנתי שיש לי ייעוד. שיש לי אחריות ושליחות. החלטתי להפסיק להיות קורבן ולהתחיל לפעול.
תכף אספר לכם מה קרה, אבל אל תטעו לחשוב שזה סיפור אישי. אל תטעו לחשוב שהתמודדויות נפש שייכות רק לקצה. על פי מרכז המידע של הכנסת, ישנם כמאה אלף מתמודדים עם תחלואה כפולה בישראל. אנשים המתמודדים הן עם הפרעה נפשית והן עם התמכרות. אנשים שעולמם קרס עליהם. הבושה. ההכחשה. ההסתרה. תוסיפו אליהם עוד 150 אלף אנשים המתמודדים עם מחלה נפשית כרונית.
תוסיפו אליהם את בני המשפחות שלהם שמתמוטטים יחד איתם ותקבלו מעל חצי מיליון אזרחים אבודים. ואלו רק המקרים הכרוניים. הסטטיסטיקה מגלה שכל אדם רביעי סובל בחייו מקושי נפשי ונזקק לטיפול מקצועי כזה או אחר. ובימים אלו במיוחד, הצורך גובר. חוסר הוודאות הפוליטי, הקורונה, בידודים ואבטלה, אסון מירון, הרוגים ופצועים, יתומים ואלמנות, ההתקפות מעזה, ובמיוחד בדרום, ב”עוטף ישראל”, תושבים שכבר 20 שנה חיים בתוך מערכה פיזית ונפשית, אין להם יום ואין להם לילה, ההתפרעויות בערים המעורבות, כל אלה גרמו וגורמים לכל כך הרבה אנשים חרדות, דיכאונות.
הצורך עצום אבל יש מעט כל כך מענים.
ק-ט-ס-ט-ר-ו-פ-ה. בישראל מתרחשת קטסטרופה בתחום בריאות הנפש. וכולם שותקים. אני ממשיכה לשתף אתכם בסיפור שלי. עברתי ימים קשים, חשתי על בשרי את הסבל, את המצוקה, את הייאוש שזעק מכל פינה. את חוסר האונים.
הייתי חלשה ונבוכה, אבל לצערי מצאתי כי כדי להיות חלש במדינת ישראל, עליך להיות חזק. הכי חזק. עליך להצטייד באורך רוח, והרבה, בסבלנות ובחוסן נפשי, והרבה. עליך להבין מסמכים מורכבים.
אתה נזקק למרפקים. אתה נזקק לכוח. והרבה. במדינת ישראל כדי להיות חלש עליך להיות חזק. בעבודה יומיומית, סיזיפית, תיעלתי את השבר לצמיחה, הכרתי אנשים נפלאים, ויחד ניסינו לתקן את העוולות. הקמנו עמותות וארגונים, הצטרפנו לאחרים כדי להיטיב את מצבם של מתמודדי הנפש בישראל ובני משפחותיהם.
זו הזדמנות נהדרת להודות לחברה האזרחית, ובתוכה לחברי אמונת”כ, לעמותת משפחות בריאות הנפש, לעוצמה, למכורים לחיים, ללשמ”ה, לאיכות בשיקום, לאנוש, לאילני חסד, לבת עמי ועוד ועוד.
אבל אין בזה די. החברה האזרחית עושה את מה שהיא יכולה. המדינה לא עושה את מה שהיא חייבת.
חברי הכנסת, יש המון מחלות שהיו יכולות להימנע, או לכל הפחות להתפרץ באופן רך הרבה יותר, אילו היינו משכילים, כולנו, להיות פתוחים יותר, כיחידים וכחברה, להעניק יותר הכלה, סיוע, יותר טיפולים ומשאבים.
אני אתן דוגמה אחת. ביום חמישי בבוקר, לא מזמן, הייתי במרכז משפחות יה”ל, מרכז הנותן שירותים לבני משפחה של מתמודדים עם בריאות הנפש. אני נפגשת עם זאב, שם בדוי, והוא אבוד. יושב כפוף מולי. אשתו סירבה להגיע. היא כועסת. הבכור שלהם, תומר, בן 18, מתמודד עם תחלואה כפולה.
סכיזופרניה וסמים. שתי מחלות שמזינות אחת את השנייה. שתי מחלות כרוניות. קשות. הוא לא מטופל.
ועכשיו, אשתו של זאב מאיימת – “זה הוא (תומר – הבן שלי) או אני, תחליט” – כך היא אומרת לו. לזאב בעלה. זאב מבין – אשתו לא מסוגלת יותר.
למה? למה המדינה לא מטפלת בתומר? כי היום אין גורם מטפל אחד שניתן לפנות אליו, בגלל מורכבות מצבו הבריאותי. משרד הרווחה מגלגל אותו למשרד הבריאות, ומשרד הבריאות למשרד הרווחה. ומי בסוף מטפל בפועל? המשפחה, ואז – המשטרה, שלא יודעת לטפל.
ובבית, מספר זאב, אימת אלוקים. צרחות, שוטרים, בכי, חוסר אונים. כאשר יורדים “קצת” לעובי הקורה, מבינים כי כדי להתחיל טיפול חייבים אקט של כפייה, כי תומר חי בהכחשה. זה חלק מהמחלה שלו. הוא לא רוצה טיפול כי הוא סבור שאינו חולה. המחלות והדעות הקדומות סוגרות את עיניו. והוריו? הם לא יכולים לכפות עליו טיפול. אי אפשר.
“מצטערת”, אני אומרת לזאב ומתכווצת, “אי אפשר לכפות, ככה זה. זה החוק בישראל”. ואלטרנטיבה – אין. אין צוותי משבר שיגיעו למתמודד, לביתו (ככל שיש לו בית), לעשות עבורו reaching out. שיקטינו את הלהבות וילוו את המתמודד עד לטיפול בקהילה. אין מספיק מסגרות טיפול ושיקום בקהילה. אין קורת גג דוגמת סלעית, שתעניק למתמודד את הצרכים הכי בסיסיים שלו ותיתן קצת אוויר לנשימה למשפחתו.
אין.
“איזה מן חיים הם אלה”, ספק שואל אותי זאב, ספק אומר. לא פעם סיטואציות דומות לשל תומר וזאב מסתיימות, כאמור, בקריאה למשטרה מחשש לחיי אדם. ואז, מפאת חוסר הידע, האירוע עלול להסתיים כמו… יהודה ביאדגה, שיראל חבורה, מוניר ענבתאוי, מתמודדי נפש שנהרגו על ידי שוטרים.
אם רק היו מספיק מסגרות טיפול ושיקום בקהילה, ומחוצה לה, מסגרות ייעודיות, אלפי משפחות היו ניצלות. אפשר לעשות את זה. חייבים לעשות את זה. חייבים להציל חצי מיליון אנשים, מתמודדי נפש בישראל. המדינה, לצערי, הפקירה אותם.
אני כאן היום בכנסת כי באתי לשנות. לשנות באמת, מהיסוד, באופן רוחבי. לשנות סדרי עדיפויות, לקבוע מדיניות, להציב במרכז הבמה דברים חשובים. וכאן, אתם חבריי, אתם ואני, נכנסים לתמונה. אין כאן ימין ושמאל. אני סומכת עליכם שנצליח להביא לכך שההתייחסות לתחום “בריאות הנפש” תהיה ראויה, שישכילו כולם להבין שנפש בריאה וחסונה היא הבסיס להכל. שללא תקציבים ראויים למערכת בריאות הנפש, שללא השקעה נאותה בכל הרצף הטיפולי שיקומי, שללא מיגור הסטיגמה, לא נצליח.
כידוע, חברה חזקה נמדדת על פי התייחסותה לחוליה החלשה ביותר שבה.
אנחנו נכשלנו. הגיעה העת לשינוי, לעת הזו הגעתי. לקדם את בריאות הנפש, לקדם את החברה בישראל, את הצעירים שלנו, לצמצם פערים, לא להתבייש מלדרוש תיקון עולם. כי “כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה”…
יהי רצון מלפניך, ה’ אלוקיי ואלוקי אבותיי, שתזכני לעשות מעשים טובים בעיניך, ללכת בדרכי ישרים לפניך, קדשני במצוותיך, כדי שנזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ובריאים – בגוף ובנפש.
