"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". דברים שאני חווה בגוף הזה, עם החיווטים היוצאים מן הכלל במוחי, הזולת שמולי לא מתחיל לדמיין אפילו. וההיפך: אני לא יכול לדמיין פעמים רבות מה חושב עליי הזולת, ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה.
אני זוכר היטב את היום שידי נגעה לא בכוונה בבגד של מלצרית, והיא צרחה והשתוללה עד כדי כך שאמא נאלצה לשוחח עם אחראי המשמרת. הנגיעה הזו נבעה ממגושמות פיזית, שהיא חלק מהמוגבלות שלי. זו הייתה בכלל תנועה לא מתוכננת, כמו תנועות רבות שהגוף שלי מבצע כאילו יש לו מפקד אחר. הקושי הפיזי-נוירולוגי שלי, שנלווה לאוטיזם, איננו שקוף כמו המוגבלות התקשורתית. הוא בולט לעין. לאותה מלצרית היו רגישויות שלה, שהוסברו לאמא על ידי אחראי המשמרת. היא לא הייתה פנויה לראות את הקושי שלי. הנגיעה הפעילה אצלה זיכרון של עבירה מינית. בעצם, אני בן מזל שהיא לא הזעיקה את המשטרה.
מפגשים לא מעטים בין אוטיסט למשטרה מתחילים בגלל קריאה של אדם שהאוטיסט פוגש במקרה, ושאינו מבין מה הוא רואה. המשטרה חייבת להיענות לקריאה. אם אותה מלצרית הייתה מזעיקה את המשטרה, היא הייתה טוענת שביצעתי בה מעשה מגונה. מעשה מגונה עשוי להיות נגיעה בזולת שנחווית כמינית. חלק מהאוטיסטים מגושמים מאוד מטבעם ועלולים לגעת בזולת באופן לא מתוכנן או מכוון, באופן מקרי לחלוטין, ברחוב או באוטובוס. האוטיסט לא יכול למנוע את הפעולה, והוא גם לא יכול לחזות מה עובר בראשו של הזולת באותו רגע.
אז איך אני יוצא בשלום מאירוע כזה? אני, אישית, לא הייתי יוצא ממנו בשלום אלמלא הייתה המלווה שלי לצדי, שסינגרה עליי. מה הסיכוי של אוטיסט שבקושי מדבר, שמסוכך על אוזניו ונוהם, להסביר שהוא לא התכוון לשום דבר רע? אני לא אמור להיות בסיטואציה כזו לבדי, ולא הייתי לבדי. זה הלקח הראשון מהאירוע.
שני דברים היו יכולים אולי לסייע לי אם הייתי לבדי: התעודות שאני נושא עליי מוכיחות שאני אוטיסט. בשלב כלשהו, השוטר היה מגיע אליהן, ואז, הכל תלוי בשיקול דעתו של השוטר ובמידת הבנתו. אם הוא היה מבין – ואני חושב שהשוטר הסביר היה מבין – שאין כאן אירוע פלילי, הוא פשוט היה סוגר את התיק במקום. זה לא היה ממשיך הלאה. זה הלקח השני מהאירוע. מושיטים את ה"כרטיס השקוף", או פרטי התקשרות עם אדם שיכול להסביר. בין שזה האוטיסט ובין שזה אדם שמייצג אותו, הטיעון תמיד צריך להיות אחד: ההתנהגות נראית לא תקינה, אבל היא נובעת מהמוגבלות עצמה, ואין בה כוונה רעה, בטח לא כוונה מינית.
בולעים את הגאווה ואומרים: "אני אוטיסט"
נרגענו? יופי. אז הבה נחשוב על דרכים אחרות להסתבך. למרבה הצער, גם אם אתה אוטיסט שמשולב היטב בחברה, עצמאי מאוד בתפקודיו, לומד ועובד באופן קבוע במקום מסוים, אתה עלול להיחשד בהטרדה מינית. הטרדה מינית מזוהה עם הצעות מגונות שלעתים חוזרות על עצמן, התעלמות מדחייה, בדיחות גסות. הבעיה היא שגם אוטיסט שמתפקד היטב עלול לא להבין את הסיטואציה. הוא לא יבין שהצעה שלו נחווית כמגונה, שהבדיחה שלו לא מצחיקה אלא פוגענית, שהוא מטריד, והוא לא יקלוט את הרמזים להפסיק (זה עניין שפתי לחלוטין). אי הבנה דומה עלולה לקרות גם בחילופי דוא"ל. ההכשרות לאוטיסטים צעירים היום מלמדות כיצד להימנע מחזרות אובססיביות בכלל (שנחוות כהטרדה), לעתים גם מסמנות דיבור זה או אחר כבעייתי או כפוגעני, אבל המציאות היא לא ספר הדרכה.
אז מה עושים? מבקשים ממישהו אחר להסביר שאתה אוטיסט, או בולעים את הגאווה ומתנצלים במילים: אני אוטיסט, ההתנהגות שלי אולי נראית לא תקינה, אבל היא נובעת מהמוגבלות עצמה, ואין בה כוונה רעה, בטח לא כוונה מינית.
מעשה מגונה בפומבי הוא חרדה אמיתית. בהגדרתו, מעשה מגונה בפומבי כולל, למשל, התפשטות ברחוב, אבל חלק מהאוטיסטים יתפשטו בשביל להפסיק גירוי סנסורי בלתי נשלט ברגע מסוים, גירוי שהוא כלל לא מיני. זו עשויה להיות אפילו תווית שמודבקת בתוך המכנסיים. יש לשער שאם לאוטיסט יש מלווה, הוא ידאג להלביש אותו מיד ויתנצל בפני עוברים ושבים.
בואו נבדוק תסריט גרוע יותר, שבו האוטיסט איננו מילולי והוא ללא מלווה (דברים כאלה קורים). סביר מאוד שעוברי אורח יקראו למשטרה. השוטר שיגיע ינסה להלביש את האוטיסט. נקווה שיצליח. אם לאו, הוא ייאלץ להפעיל כוח מסוים ולהלביש אותו. בהמשך, הוא יכניס אותו לניידת ויסיע אותו לתחנה, או לבית החולים, או לאבחון. יש לקוות שתוך כדי תהליך, השוטר ימצא את התעודות המזהות של האוטיסט ופרטי ההתקשרות הרלוונטיים.
בעיית המוגבלות השקופה
אני בכוונה מתעכב קצת על התרחיש הזה, שהוא התגשמות חלומות הזוועה של הורים רבים. למדנו שיש דרך להפריד בין המעשה שמבצע האוטיסט לבין האשמתו במעשה פלילי, והיא לומר: "הוא אוטיסט, ההתנהגות שלו אולי נראית לא תקינה, אבל היא נובעת מהמוגבלות עצמה, ואין בה כוונה רעה, בטח לא כוונה מינית". למשטרה אין כל אינטרס להאשים אוטיסטים בעבירות ללא יסוד נפשי, כשבחוץ מסתובבים עבריינים עם הרבה כוונות לא טובות.
אבל הבעיה, שאין לה עדיין פתרון משביע רצון, היא לקשור בין האוטיסט לבין מוגבלותו. זו הבעיה בה"א הידיעה של מוגבלות שקופה – שהיא לא בהכרח נראית לעין. בהיעדר מלווה, צריך לחשוב על דרכים יצירתיות. אם האוטיסט יכול לשאת על גופו תעודה, מדבקה, או מכשיר כלשהו לאיתור או לתקשורת, זה פתרון טוב. ניתן גם לתפור תווית בתוך הבגד. אם ניתן ללמד אותו לומר לשוטר: "שמי הוא… ואני אוטיסט" – מצוין, אם כי צריך לקחת בחשבון שלעתים מרוב התרגשות נעלמות המילים.
המודעות לכך, שהתנהגות שנובעת ממוגבלות עלולה להיתפס כלא תקינה, חשודה, או אפילו עבריינית, היא הצעד הראשון למניעת חלק מהאירועים המצערים שתיארתי בכתבה. המודעות הזו חייבת להיות מלווה בחמלה כלפינו, כי אנחנו באמת לא מתכוונים. נולדנו ככה.
