fbpx

מה הקשר בין אהבה וזוגיות לבין השסע החברתי בישראל

רלי פיזנטי, חוקר עם אספרגר, מציע גישה אחרת להבנת המרחב הציבורי הישראלי והשסע החברתי הפנימי העמוק

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת רלי פיזנטי

משוואות חברתיות מאזנות פערים בין קבוצות חברתיות שונות. עיסוק בנוסחת המשוואות עשוי להיות פשוט באופן יחסי, אם רק נבין את כללי המשחק. המשוואה היא די אגואיסטית באומרה: "אותי לא מעניינים לא היסטוריה, לא משפט, צבא, תקשורת, ממשל. גם לא דת ואמונה, אפילו לא חילוניות. מצטערת, אותי מעניין דבר אחד: האם הנתונים המוזרמים מצד אחד לצד שני הם איום או שיתוף, מסוגים שונים".

 פערים בין קבוצות חברתיות יכולים לבוא על פתרונם באמצעות מציאת מכנים משותפים. במכנים המשותפים יש יסוד הנוצר מעצם קיומן של קבוצות חברתיות, הלוא הוא המרחב הציבורי. הוא יכול להיות מוחשי, מוגדר כשטח, וגם רוחני, מוגדר כתרבות.

הכנסת, לדוגמה, היא דוגמה למרחב ציבורי המורכב משניהם (מוחשי ורוחני), וכן, הוא מקרין על חיינו. גם אם נכחיש זאת, אנו מאוד מושפעים מהתנהגותם של נבחרי הציבור. לפני כשלוש שנים מצאתי עבור הכנסת כינוי השווה חשיבה – "הכור הביולוגי". בדמיוני כל חבר כנסת מייצג צנטריפוגה, וחלקם, כך נדמה, התחממו יתר על המידה, ולכן צריך במהירות לקרר אותם.

ביישוב חרדי אי שם לא תמצאו כנראה משפחה שאינה דבקה באמונתה הדתית, שומרת כשרות בביתה או נמנעת מתפילה. השבת נשמרת בכל המרחב הציבורי, ולא רק ביישוב חרדי זה, אלא גם ביישובים ושכונות בעלי מרקם דתי כזה או אחר. המרחב הציבורי באותם יישובים מאפשר קיום של משוואות חברתיות. כל תושב, בהיותו בעל אמונה, אינו מחלל דבר בו הוא מאמין.

ישנם יישובים שהמרחב הציבורי שלהם מכיל תרבויות אחרות, למשל תושבים חסרי אמונה דתית. מבחינתם, הם אינם מחללים דבר שבו הם אינם מאמינים. או למשל יישובים ערביים, דרוזים, בדואים. בואו נקרא לכל אלה יישובי המרחב הציבורי האחיד. חישבו, מה יקרה אם בכל אחד מיישובים אלה תקום שכונה השייכת למגזר תרבותי אחר?

כולם חלק מהמרחב הציבורי

המרחב הציבורי של אזרחי המדינה מכיל יישובים וערים, אך גם את כל שטחה של מדינת ישראל, כולל יהודה ושומרון, אפילו עזה. בכל המרחב הזה מתקיימות משוואות חברתיות, ולא, הן לא מאוזנות. כלל האנשים שחיו כאן ,ימשיכו לחיות כאן, וינהלו מאבק לאיזון משוואות במרחב הציבורי. כלומר, כל תרבות תנסה לשמור על אופייה וזהותה, תוך הבטחת עתידה זה. וכן, מאבק זה מתנגש עם הגדרת מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. את המאבק הזה צריך לנתב לרב שיח מעמיק ומכיל, כמובן בהשתתפות התקשורת, שהיא חלק מהמרחב הציבורי הרוחני.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שמדינת ישראל אכן שייכת לנו, העם היהודי. יחד עם זאת, צריך להפנים שמדינת ישראל איננה ישוב חרדי. היא מכילה אוסף עצום של תרבויות, ולכן צריך להכיר במרחב הציבורי כשטח בו מוטלת עלינו האחריות לחפש מכנים משותפים, על פני קביעה שזכותנו לחיות כאן מותנית בחזרה בתשובה ובאמונה בביאת המשיח. זה לא קרה, וזה לא יקרה. המציאות, בסוף, אחרת מזו הנמכרת לנו על ידי חלק מנבחרי הציבור, עיתונאים ומחנכים שונים.

חילוניות, מבחינתי, היא חלק מהיהדות, מהישראליות. זרם תפיסתי חדש, המנוגד לחזרה בתשובה ומציע חזרה בשאלה. נכון, מבחינת הדתיים זהו איום, כפי שחזרה בתשובה היא איום על החילוניות. וזהו בדיוק העניין: כל אדם, למרות השתייכותו התרבותית, חי את חייו, וזכותו לבחור מה הכי טוב עבורו. המרחב הציבורי צריך להציע לו תמיכה באשר יבחר. והיי, זה לא רק דת וחילוניות. זה כולל ענייני להט"ב, שוויון בין גברים ונשים, אנשים עם מוגבלויות, החופש לאהוב ואפילו להתאהב, להינשא, להקים משפחה, ועדיין להיות שייך למדינת ישראל, ראוי להיות שותף בעיצובה החברתי.

לזהות את הטוב בתוך הרע

קיומה של מדינת ישראל תלוי ביכולתה לכבד את זכות הקיום של כלל תושביה. משפחות שקמו מתוך התאהבות בין עדתית ובין תרבותית, מחזיקות בחלק מיכולת הריפוי החברתי ועיצוב דמותה העתידי של אדמה זו, בה בחרנו לחיות. הן מציעות לנו, מבלי לדעת זאת, משוואות חברתיות העשויות להשפיע גם בזירה הפוליטית. כן, בכל הרע בו אנו שרויים, יש הרבה טוב שצריך לזהות, ודרך לנתב את היציאה ממנו למציאות חדשה שתיטיב עם כולנו ותכבד את היהודי האתיופי, המזרחי, הדתי, החילוני והאשכנזי, יחד עם הפלסטינאי, הדרוזי ושאר מכובדי הארץ.

בבואנו למרחב הציבורי, עלינו להיות נקיים מידענות, העשויה להוליך אותנו למהלכי כפייה עבור שותפים במרחב זה. אני בוחר במילה "שותפים" רגע לפני שאלו יהפכו לאויבים בדעת הכופה. המציאות בה אנו חיים היא שזכות הידענות קונה לה אויבים, ולכן לאף אחד אין זכות לחיות במרחב הציבורי כראות עיניו. את ההרס החברתי הזה אוכל להוכיח באמצעות משוואות חברתיות. 

מכאן, שחובת הלמידה, גם עליי, היא אתגר מפחיד, אך חשוב. מפחיד משום שרבים מהלומדים יכולים לגלות ששגו כל חייהם בידע שקיבלו. הבחירה לבחור ולגלות זוויות, תרבויות ובני אדם אחרים היא זו שיכולה ליצור עשייה צודקת יותר, המתחשבת באחרים.  

ללמוד את הסודות הידועים לאחרים

אם כן, המרחב הציבורי שייך לכולם, ולכן הכניסה אליו כרוכה בעשייה שיתופית וחיפוש אחר מכנים משותפים, שאין בהם כדי לפסול דעות ותרבויות של צד זה או אחר. המרחב הציבורי מאפשר לנו לאזן בין הרצון לשמור על הזהות העצמית לבין צורך בתקשורת חברתית נאותה – דבר המצריך מכל אחד נכונות לבחור ללמוד על הסודות הידועים לאחרים.

ברגעי פחד, צריך לזכור שהיכולת להתאהב ולאהוב מאפשרת לנו לוותר על מעט מהזהות העצמית שלנו לטובת מי שמתאהב בנו ואוהב אותנו. זה הדדי ומאפשר הקמת דור המשך, המכיל עכשיו, שילוב של אותן זהויות.

רלי פיזנטי

הכותב הוא אדם עם אספרגר שאובחן בעשור האחרון, ומאז עוסק בהתפתחות אישית דרך חקירת תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל, תוך שימוש בחשיבה חישובית. כרגע עוסק בפיתוח, הבנה והגדרת המושג משוואות חברתיות על בסיס תקשורת באמצעות מכנים משותפים.  

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״