מרב שלום,
שמי בת אל, ובשנה האחרונה אני שומעת ללא הרף את הביטויים “ישראל הראשונה” ו”ישראל השנייה” בכל שיח פוליטי. אני פונה אלייך לא בענייני פוליטיקה, אלא בעניין חיי האזרחים במדינת ישראל.
רציתי לספר לך שאני ישראל השנייה. אני ועוד רבים, אנשים עם מוגבלויות שאין באפשרותם להשתמש ברכב, שהוא ללא ספק ישראל הראשונה, שנהנית לאורך השנים מהשקעה בלתי פוסקת בכבישים, מחלפים ותשתיות מותאמות רכבים.
אני לא רוצה להתחכם בניסוחים. אין לי כוונה להשתמש בשפה עשירה או במטאפורות ענוגות. אני רק רוצה להבהיר את הבעיה בצורה הכי ברורה. אני רוצה שתדעי שאני, ורבים כמותי, ובפרט אנשים עם לקויות ראייה ועיוורון, מודרים מידי יום מאתרי טבע וטיולים, מחתונות של חברים, ממקומות עבודה, מחופשות, ממשפחה ומכל דבר שאינו נמצא במרחק נסיעה בתחבורה הציבורית, ומסתבר שזה לא מעט.
אני לא מתפנקת ולא מדברת על החלפת שני קווים בדרך, אלא על בידוד אמיתי ובלתי מוסבר בישראל של 2021, כמו שאוהבים לומר כשרוצים להדגיש בעיה.
את יודעת שתחנות הרכבת שממוקמות לרוב באזורי תעשייה ודומיהם, מסתמכות על כך שאנשים יגיעו עם הרכב? אנשי ישראל השנייה צריכים להגיע באוטובוס או שניים לתחנה וממנה, וזה לא תמיד שיש אפשרות נגישה. לפעמים צריך לעבור מחלפים וכבישים ראשיים כדי להגיע לתחנה המבוקשת, דבר שמסרבל את השימוש ברכבת ברמת הזמן והנגישות.
את יודעת שאף פעם לא הייתי בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה? גם לא בהופעה של אייל גולן, לשם האיזון. כלומר, אני יכולה להגיע בשרשרת רכבות ואוטובוסים, ואז אולי לישון באמפי, כי המסע שלי חזרה לעבר המרכז צריך להתחיל ב-21:00 כדי שאספיק לחזור הביתה.
את יודעת שאני לא יכולה להגיע לגנים הלאומיים? לטייל, ליהנות מיופייה של הארץ? בפריחה, בזריחה, עם שקיעת החמה, או סתם כשמעיין נובע אחרי עונת גשמים ברוכה.
את יודעת שאני לא יכולה לנפוש בים המלח? אני לא מדברת על הגעה לים המלח כמו תייר מאירופה או ארצות הברית, אלא תייר מישראל השנייה, שאין לו היכולת לנסוע ברכב וגר בהרצליה, חיפה, פתח תקווה או בת ים.
זה לא שאני לא מנסה. אם תכירי אותי, את תביני שאין דבר כזה אי אפשר, אבל בדברים שאינם תלויים בי זה קצת יותר מורכב, ולכן אני פונה אלייך ומבקשת את עזרתך.
את יודעת, פעם אחת הלכתי להופעה ב”לייב פארק” בראשון לציון. הגענו במונית, כי אין ממש תחבורה. אבל בתום ההופעה, כשרצינו לחזור הביתה, אף מונית לא רצתה ולא הייתה יכולה לאסוף אותנו, מפני שכל המכוניות של ישראל הראשונה נסעו בכיוון אחד שהוא היציאה מהפארק. בסוף חולצנו בטרמפ מאנשים טובים שזיהו את הבעיה וניסו לעזור. אולי אפילו קצת ריחמו עלינו. זה די ביאס את כל החוויה.
אני לא צריכה שיעשו לי טובות. אני יודעת להגיע לכל נקודה כמעט בארץ וגם בעולם בכוחות עצמי. אני רק צריכה שיהיו כאן אמצעים, תשתיות, ובעיקר הבנה שהגיע הזמן להפסיק את האפרטהייד בין אנשים שיש להם רכב לבין כאלו שלא, וליתר דיוק בין אנשים “רגילים” לבין אנשים עם מוגבלות. הגיע הזמן שאנשים עם מוגבלות יהיו גם הם חלק מאג’נדה של מישהו.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
התחלתי את מכתבי בכך שהוא לא עוסק בפוליטיקה, אבל בעולם של פוליטיקאים קשה להתעלם מהפוליטיקה. אז אם האג’נדה עצמה לא חשובה, נסי לחשוב עלינו במנדטים, כתומכים נלהבים, כמובילי דעה בפייס שכדאי להתחנף אליהם, כעדן בן זקן שכותבת בפייסבוק “מלך”.
אין לי היכרות אישית איתך, אבל אני כן מאמינה שאת יכולה לראות בקהילת האנשים עם מוגבלויות חלק מאג’נדה, ואני מאחלת לך ולנו שתרצי ותצליחי לעבוד גם בשבילנו. אני לא יודעת אם בקיץ הקרוב אצליח לצאת עם חברים לנחל הבניאס, אבל אני מצפה שבקיץ הבא זה כבר יהיה אפשרי.
אגב, יש לי גם לא מעט פתרונות, ואשמח לשתף אותך מרב, מתי שנוח לך.
מקווה להתייחסותך, בת אל מור [email protected]
