קרולין טביב מתל אביב, מדליסטית הארד באליפות אירופה בטניס שולחן המדורגת במקום השביעי בעולם, מתכוננת במרץ למשחקים הפראלימפיים בטוקיו. בזכות דירוגה הגבוה קיבלה את אחד הכרטיסים החופשיים המחולקים למשחקים, שלמחרת פתיחתם – ב-24 באוגוסט – תחגוג את יום הולדתה ה-25. מבחינתה, המתנה הכי יפה שהיא יכולה לקבל היא מדליה.
איך הכל התחיל
ביום שבו טביב יצאה לאוויר העולם הבינו הרופאים שמשהו לא תקין. בשל סיבוך שהתפתח בשלבי ההריון והלידה, נולדה טביב עם חוסר תפקוד של השרירים מהאגן ומטה. לאחר מכן הגיעה הבשורה הקשה – היא לא תוכל ללכת לעולם. “אמא שלי הלכה לכל טיפול אפשרי ולכל רב שקיים”, מספרת טביב לאתר “שווים”, “אבל הבנו שזה המצב ועם זה צריך לחיות”.
במשך כל ילדותה הייתה במסגרות גן ובית ספר רגילות. המשפחה והחברים עטפו אותה ללא הפסקה ולא נתנו לה להרגיש שיש לה מוגבלות. רק בגיל ההתבגרות הבינה הספורטאית הפראלימפית לעתיד שהיא ”שונה”. “מגיל צעיר הייתי עם כיסא גלגלים, ולפני כל כניסה שלי למסגרת כזו או אחרת אמא שלי עבדה קשה כדי להנגיש את המקום, כדי שארגיש הכי בבית ובנוח שאפשר”, היא מספרת. “בבתי הספר שלא היו מונגשים התקינו מעליות. ככה דאגנו גם לדור הבא, וזה היה משמעותי עבורי.
“לא אשקר”, היא ממשיכה, “היו רגעים קשים בגיל ההתבגרות – כשאת מתחילה להסתכל על הגוף שלך ועולה כל הנושא של דימוי עצמי. היו רגעים מבאסים שחשבתי מה יהיה ואיך אמצא זוגיות, אבל הייתה לי את המשפחה החזקה שלי. יותר מאוחר, כשהייתי חוזרת מתחרויות עם גביעים ועם מדליות על הצוואר, כבר לא הסתכלו עליי כמו על ילדה עם כיסא גלגלים אלא כעל ספורטאית, וזה עזר”.
כחלק מתוכנית השיקום שלה, הגיעה טביב בגיל 13 לטיפולי הידרותרפיה בספיבק – מרכז ספורט לנכים ברמת גן של עמותת איל”ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים). היא נחשפה שם לעולם חדש, ולראשונה ראתה כילדה אנשים עם מוגבלות שהקימו משפחה, עובדים בעבודות מכובדות ולומדים לתואר ראשון ושני. “כמו שהעניקו לי הרבה אנרגיה חיובית לקראת העתיד, היום אני מחזירה בחזרה את התקווה לאנשים רבים”, היא אומרת. “אני מראה להם שאפשר להצליח בחיים: להיות ספורטאי, לשרת בצה”ל – הייתי מש”קית אזרחים בחיל האוויר; ללמוד לימודים אקדמיים – סיימתי תואר ראשון בתקשורת וניהול במכללה למינהל; ולמצוא זוגיות. אני מראה להם שהכל אפשרי”.
טביב יכלה לבחור כל מקצוע בתחום התחרותי, כאשר התנסתה כמעט בכל ענפי הספורט – כדורסל, טניס, שחייה, אופני ידיים ועוד – אך החליטה להתמקצע בטניס שולחן. עבורה זהו ענף מרתק: “זה משחק שמשלב כוח, מהירות ואינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. יש כאן הרבה פסיכולוגיה וחייבים ריכוז מלא כי הכל קורה כאן ועכשיו. אז התאהבתי. לאט לאט התחלתי לטפס בדירוג הישראלי בתחרויות השונות, גם העולמיות. המדליות החלו להגיע, ואיתן גם התמיכה מצד הוועד הפראלימפי וחברת ‘כתר’, להם אני מודה על הכל. הם הופכים בשבילי את החלומות למציאות”.
סדר יום
“לאורך כל חיי, לצד הספורט, הייתי צריכה להתאים את האימונים שלי למסגרת – בין אם זה בית דספר, צבא, לימודים אקדמיים וכן הלאה. מעולם לא היה לי את הזמן הפנוי להשקיע רק בספורט. בשנת הקורונה, בניגוד למה שרבים חושבים, האימונים לא פסקו אלא רק התגברו, וכעת הכל סובב סביבם. אני מתאמנת שעתיים פלוס בכל יום, יש לי אימוני כושר ואימונים מנטליים עם פסיכולוג צמוד, ואני עדיין משתדלת למצוא זמן לחברים, לבן זוג שלי רוי שנמצא איתי שלוש שנים, לאימי ציפי ולכלבים שלנו. אני כן מאמינה שאפשר לשלב הכל יחד, ועובדה שזה עובד לי”.
“אם תהיה מדליה – מה טוב”
“גיליתי שאני הולכת להתמודד במשחקים הפראלימפיים ברגע האחרון, דרך הודעה בקבוצת ווטסאפ. הופתעתי מאוד, ובאותו רגע הייתה התרגשות מאוד גדולה מעצם הבשורה. לצאת למשחקים הפראלימפיים בגיל 25 זה לא עניין של מה בכך. יש הבדל גדול בין ריו, האולימפיאדה הראשונה שבה השתתפתי, לבין מה שהולך להיות בטוקיו בקרוב. בריו עדיין הייתי בצבא וכולם חגגו איתי, הייתי ילדה בת 19. כל כך התרגשתי מהמעמד, מהקהל ומהתחרויות הגדולות, אין משהו שדומה למשחקים הפראלימפיים. אתה נמצא בחדר האוכל עם הספורטאים הגדולים בעולם, מתאמן ונהנה איתם, ואתה גם קצת לא מבין מה קורה איתך. למרות הכל, הגעתי לרבע הגמר. הפעם אני מגיעה מנוסה יותר, והציפיות יותר גבוהות. אני עובדת על עצמי שעות רבות כדי להגיע הכי מוכנה שאפשר ולא להיות מושפעת מהיריבות שלי, שעל הנייר יותר טובות ממני. יש לי משפחה וחברים מדהימים שמאמינים בי, ואני שואבת מהם את ההשראה להצליח. המגבלות הקשות של הקורונה מפריעות ליהנות מהכל, אז מגיעים פשוט ‘לתת עבודה’. לי זה יעזור, אני בטוחה. אני לא חוששת מדבר. התאמנו הרבה זמן לתחרות הזאת, תנאי הבידוד מהודקים ביותר, ואין בי פחד. אעשה הכל כדי להגיע הכי רחוק שאפשר, משחק אחרי משחק, ואם זה יוביל אותי למדליה – מה טוב”.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
חלומות
טביב, שסיימה לאחרונה תואר ראשון בתקשורת וניהול, הייתה רוצה להשתלב בערוץ הספורט כמגישת מהדורה על הספורט הפראלימפי. “בתקשורת הישראלית לא נותנים לנו מספיק זמן מסך, למרות ההישגים האדירים שלנו”, היא אומרת. “גם כאשר מסקרים אותנו, הסיקור הוא הרבה יותר על הרקע ופחות על ההישגים, וזה מעצבן שרואים אותנו רק דרך זווית אחת של המצלמה. בתור ספורטאית אני רוצה שאנשים יסתכלו על מה שהשגתי בחיים ופחות על הנכות שלי. עם זאת, אני יודעת שכרגע זה הולך ביחד, וכל חשיפה עבורנו בסופו של דבר משתלמת. אני מאמינה שספורט פראלימפי יהיה חלק גדול מאוד מתרבות הספורט בישראל כי פשוט מגיע לנו. אין שום הבדל בין הספורטאים הפראלימפיים נועם גרשוני, מורן סמואל, ענבל פיזרו, אני ועוד רבים וטובים, שהם אושיות בפני עצמם, לבין הספורטאים האולימפיים, וצריך להגיד את זה. לצד החלומות המקצועיים ואולי גם הפוליטיים – אולי להיכנס לעולם הדוברות – החלום הכי גדול שלי הוא להיות אמא ולהקים משפחה משלי”.
דמות לחיקוי
“הדמות שהכי מעוררת השראה עבורי בישראל היא הספורטאית הפראלימפית מורן סמואל. אני רואה כמה הבחורה הזאת עובדת קשה. היא מגיעה להישגים אדירים ויש לה אופי של ספורטאית אמיתית. היא באמת המודל לחיקוי הכי טוב שאפשר ללמוד ממנו, ולא רק מבחינת ההישגים הספורטיביים שמדברים בעד עצמם – כמו מדליית ארד פראלימפית בחתירה בריו. היא פשוט אישה מדהימה”.
עוד בנושא:
