שנה אחרי הדחייה עקב מגפת הקורונה, אחיה קליין (29) וחבריו לצוות החתירה הישראלי נראים מוכנים מתמיד למשחקים הפראלימפיים, שייערכו באוגוסט הקרוב בטוקיו בירת יפן. קליין, ששירת בצה”ל כקצין בהנדסה קרבית, נפצע לפני כעשור ממטען חבלה שהונח בפתח אחת ממנהרות הטרור של חמאס בגבול עזה. כתוצאה מהפיצוץ העז, איבד את מאור עיניו.
כיום קליין מתגורר בתל אביב ומתכונן במרץ לרגע הגדול, שיגיע מיד עם סיום המשחקים האולימפיים “הרגילים”. רק בחודש שעבר חזר יחד עם שלושת חבריו לסירה – ברק חצור, שי-לי מזרחי מיכל פיינבלט (לסירוגין) וסימונה גורן – מתחרות בינלאומית באיטליה, שם זכו במקום השלישי במקצה ה-2,000 מטר. אותו צוות הגיע למקום השישי המכובד באליפות העולם באוסטריה, בה קבעו גם את הקריטריון האולימפי. החודש ייקבע מי מהבנות – שי-לי או מיכל – תצטרף לטוקיו.
איך הכל התחיל
“לאחר הפציעה והשיקום הקשה בבית החולים תל השומר הבנתי שהחיים שלי הולכים להשתנות מהקצה אל הקצה”, אומר קליין לאתר “שווים”. “מגיל קטן תמיד עסקתי בספורט. הייתי לוקח את הגוף שלי עד לקצה. תמיד אהבתי ספורט, במיוחד את ענפי השחייה והאופניים. אז התחלתי לברר איך אוכל להשתלב בענף הטריאתלון, שמחבר כמה ענפים שאני אוהב. התחלתי לרוץ ולשחות, סיימתי שתי תחרויות של חצי איש הברזל וגם מרתון, אבל מהרגע שנחשפתי לעולם החתירה פשוט התאהבתי. במשך שש השנים האחרונות אני עוסק רק בחתירה. החברים שלי ואני לא הצלחנו להשיג את הקריטריון האולימפי לריו, אבל בטוקיו אנחנו כבר נהיה שם, ובגדול”.
סדר יום
“אלה אימונים סזיפיים מאוד. כל בוקר מתחיל אותו דבר. אני קם ב-5:15 ויוצא מהבית ב-5:45. אז אנחנו חותרים עד 8:15, משם לעבודה בעולם הסטארט-אפים, משפחה, וב-16 אני חוזר חזרה להתאמן עד 18:00 במרכז דניאל לחתירה וקרוספיט בנמל תל אביב. אחרי האימון אני חוזר לילד שלי ולאשתי שירלי, בכל זאת ילד קטן וצריך לדאוג לו, ואז משתדל ללכת לישון בשעה מוקדמת עד כמה שניתן”.
אני והכלב שלי
“כיום אני הולך עם כלב נחייה בשם ‘נייט’. אני מכנה אותו ‘אביר הלילה שלי’, כי הוא באמת אביר. הוא איתי 24/7. סיימתי שני תארים במרכז הבינתחומי בהרצליה בממשל, דיפלומטיה, אסטרטגיה, ביטחון וטרור בינלאומי. להגיד לך שזה המסלול שחלמתי עליו כשהייתי צעיר? ממש לא, ובטח שלא להתחרות במשחקים הפראלימפיים. תמיד חשבתי שאמשיך לשרת בצה”ל, ואז באיזשהו שלב אעבוד בקיבוץ בחקלאות. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. נסיבות החיים השתנו כי השיקום בעצם נמשך לאורך כל חיי. איבדתי את הספונטניות. כל דבר צריך לתכנן ולדאוג לו מראש”.
מה היה אילו
“לא קל להתמודד עם האתגרים מסביב. אני כמעט לא חושב על מה היה קורה אם לא הייתי נפצע, אלא ממשיך קדימה בכל הכוח. לא אשקר, יש המון רגעים שפתאום צפים לי, כמו בתאריכים מסוימים שמזכירים לי אירועים לא נעימים, ויום הזיכרון לחללי צה”ל. אבל אני שם הכל בצד ומתרכז במשימה העיקרית שלי, שהיא לייצג את ישראל במשחקים”.
הפציעה וההשלמה
“למען האמת, אני לא מאמין שהמצב שלי ישתנה. יש כל הזמן פיתוחים, אבל לא משהו שנוגע אליי. יחד עם זאת, טוב להיות אופטימיים. אני השלמתי עם הפציעה שלי. אני משתף פעולה עם חבריי לצוות, נשים וגברים יחד, וזה מאוד טבעי לי. אחת מחבריי לצוות מתמודדת בימים אלה עם מחלת עיניים תורשתית. אנחנו מדברים הרבה, והיא מתייעצת איתי איך מתמודדים לקראת היום שבו היא לא תראה. היו לנו כמה שיחות רציניות על זה. אני עוזר לה, והיא עוזרת לי, והכל ברוח חיובית ומצחיקה, כי חייבים להמשיך הלאה”.
המטרה – מדליה
“התאמצנו המון להגיע למשחקים הפראלימפיים של טוקיו, וזה לא מובן מאליו. היו לנו גם משברים בדרך, ולא היה קל להתרומם מהם, אבל הצלחנו. עכשיו המטרה שלנו היא להשיג מדליה ולעמוד על הפודיום. כל דבר אחר לא מקובל עלינו”.
דמות לחיקוי
“אני מאוד אוהב את רוכבי האופניים הגדולים, כי קל לי להזדהות עם סבלם. אני מאוד מעריך את כוח הרצון שלהם”.
חלומות
“לא ויתרתי על דבר, אבל לצערי יש דברים שאני לא יכול לעשות היום. היה לי מסלול חיים מסודר בראש, והוא השתנה. כשהחברים שלי מבצעים פעולות בשטח ואני לא איתם, זה כואב לי. אני אמנם עושה מילואים, בתפקיד יותר טכני, אבל זה לא אותו דבר. כמו ספורטאי שפורש ומתגעגע למשחק, לדשא ולפרקט – ככה אני מתגעגע לשטח”.
משפחה
“המשפחה שלי מאוד תומכת, למרות שזה לא פשוט עם כל הנסיעות וההיעדרויות שלי מהבית, בייחוד כשמגדלים ילד קטן. לא יכולתי לאחל לעצמי אישה טובה יותר. בכלל, מי היה מאמין שאכיר את אשתי אי שם בטיול סקי באוסטריה במסגרת עמותת ‘ארז’. אני עוזר לשירלי, ושירלי עוזרת לי, ומתחלקים בסוף. אם אתה מאמין בעצמך ואנשים מאמינים בך, יש סיפוק גדול, וכמו שאומרת הקלישאה – השמיים הם הגבול”.
