נכנסתי להצגה בפיק ברכיים. היה ברור לי שאין כמעט מרווח נשימה בין חיי לבין מה שיוצג על הבמה. אני אוטיסט. יש לי חברים אוטיסטים. אני מכיר משפחות של אוטיסטים, מטפלים שלהם. אני רגיש מאוד לפער שקיים לעתים בין הדימוי שלנו בקולנוע לבין החיים.
ההצגה "מיוחדים במינם", המבוססת על סיפורים אמיתיים של אוטיסטים והוריהם, ביחד וגם לחוד, מתורגמת מאנגלית, ומשחקים בה תלמידי השנה השלישית של מחזור נ"ט בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. הם נפלאים. ניכר שלמדו מאוטיסטים ומהוריהם כיצד הם נעים, מדברים, ובעיקר – מה הם חשים בלב. התוצאה מלאת הומור וחמלה. זו מראה שאני, הוריי וחבריי יכולים להביט בה. למעשה, רוצים להביט בה. אלה הם חיינו.
ההצגה מראה שחיינו, חיי המיוחדים והורי המיוחדים, הם מארג: רגע של שמחה, ושניים של דמעה. הרבה הרבה קושי, ובתוכו מנצנץ לפתע אורו של היופי. היה לי קשה לראות את רגעי הבכי והקריסה של ההורים לאוטיסטים, אבל גם אלה חלק מהחיים איתי. איתנו. לראות את זה על הבמה זו הייתה חצי נחמה. מישהו ניגב את הדמעות ממשהו שקרה פעם, שאולי עוד יקרה.
הסיפורים נשזרים זה בזה על הבמה – כמו בחיים. אנחנו מתוודעים למוס, שהוא אוטיסט לא-מילולי, ולהוריו המסורים. סצנה קסומה אחת מספקת לנו הצצה חטופה לעולמו הפנימי, למקצב, לאור ולצבע שבו, כשכל אותו זמן מוס מסובב מקצפת בידו. באותו יום, בנסיבות די קשות, מוס פולט לפתע את המילה: "אמא", והמילה הזו הופכת בעיני אמו לגביע ניצחון ולמושא לערגה.
גם ללי היא אוטיסטית לא-מילולית. היא חובשת קסדת בטיחות לראשה ואוהבת לשחק בגרגירי אורז. אמא של ללי מנסה להגיע אליה, לתוך הבועה – ולא מצליחה, עד שקלינאית התקשורת מעניקה לללי אייפד עם אפליקציה שמקריאה טקסט מוקלד. מסתבר שללי יודעת להקליד משפטים, ויש לה דעות משלה על החיים, ועל מה שאמא שלה רוצה בשבילה.
אני מכיר מצוין את מוס ואת ללי, אף כי בחיים שלי הם נקראים בשמות אחרים. התחנכתי איתם בגן התקשורת, ואני קורא את דבריהם ואת סיפורי הוריהם בפייסבוק.
ג'ס היא אספרגרית שיכולה להסביר מה תפקידו של כל חלק במוח, אבל מתקשה להשתלט על מה שיוצא מפיה. היא סטודנטית נצחית, לא משום שהיא מרגישה צורך ללמוד עוד ועוד (היא אומרת למרצה אחד, כנראה בצדק: "אני יודעת את החומר הזה יותר טוב ממך"), אלא מפני שבכל פעם נכנסים באמצע אנשים ותחושות שמבלבלים אותה. יש לה אלטר אגו בצורת דמות מנגה. ג'ס היא דמות כל כך אמיתית, עד שהיא מזכירה לי כמה חברות מהרצף: בדיבור, בתנועות, בלבוש.
דן, שגם הוא אספרגר, עובד בעבודה שלא מתאימה לכישוריו ולומד תחום שמתאים לו יותר, אבל את השיעור של חייו הוא לומד מבחורה, שאליה הוא נקשר בעקבות הגילוי ששניהם חולקים אהבה משותפת לטוקסולוגיה (תורת הרעלים). בעיניו, האיום המשמעותי על מערכת יחסיהם הוא שהיא נוחרת בטון לא נכון. בעיניה – העובדה שהוא צריך ללמוד מה נעים לה יותר או פחות.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
ההצגה הזו היא אכן כל התורה על רגל אחת. צריך להציג אותה בכל בית ספר על יסודי, סמינר או אוניברסיטה שבהם מלמדים חינוך מיוחד או מקצועות פרא רפואיים. מובן שיש להציג אותה לפקידות הבכירה במשרדי הממשלה הרלוונטיים. הצגת חובה למטפלים ועובדים סוציאליים. שום ספר לימוד לא משתווה לשיעור שלומדים מצפייה ב"מיוחדים במינם".
