ההסכם החדש בין ארגוני הנכים למשרד האוצר, שבמרכזו העלאת קצבאות הילדים הנכים ל-3,000 שקל בחודש, התקבל בתשואות. בצדק. שנים ארוכות חיכו משפחות לילדים עם מוגבלות לעזרה מהמדינה, אבל זמן רב מדי היא בוששה להגיע.
רק מי שחי במשפחה כזאת מבין את המשמעות הכלכלית של גידול ילד מיוחד. עלויות החיים משוגעות, כאלה שקצבת הנכות רחוקה מלכסות. ברוב המקרים אחד מההורים נאלץ גם לוותר על משרתו, או לפחות על חצי ממנה, כדי לטפל בילד או בילדה. דבר זה משאיר את המשפחה עם משכורת, גג משכורת וחצי, ועוד קצבה לא גדולה במיוחד – כדי לחיות. משימה כמעט בלתי אפשרית.
המציאות העגומה הזו מוכרת למקבלי ההחלטות, אבל האמת של החיים היא שלמשפחות לא היה מספיק כוח פוליטי כדי להביא לשינוי המוצדק. בחצי שנה האחרונה נעשה מאמץ גדול מצד ארגוני הורים שונים להוציא לפועל מחאת הורים לילדים עם מוגבלות. פה ושם זה גם קרה. אבל לך תיתן לילד עם שיתוק מוחין להתייבש בכיסא גלגלים שעות בשמש. וההורים? הם כל כך מותשים מקרבות ההישרדות של היומיום, שלמי נשאר בכלל כוח לפרוץ אל הכביש…
אז איך זה קרה בכל זאת? כשקוראים את פרטי ההסכם מגלים שלצד הבשורות הטובות, יש גם כמה גזירות שהוטלו על ציבור הנכים. למשל, ויתור על הצמדת קצבאות הנכות לשכר הממוצע במשק בשנת 2022 ודחייתה ל-2023. אחרי 18 שנים ארוכות, ארגוני הנכים סוף סוף הצליחו לשכנע את המדינה להחזיר להם את ההצמדה לשכר הממוצע במקום למדד, שבמשך שנים קפא על מקומו והקפיא את הקצבה יחד איתו. למרות שההישג הזה היה כבר בכיס שלהם, הארגונים ויתרו עליו.
ועוד גזירה: נכה שמרוויח מעבודה כ-40 אלף שקל ברוטו ומעלה, ללא קשר לקצבה, ייהנה מעתה מפחות הטבות מס ממה שהיה רגיל עד היום. לאן יילך הכסף שייחסך כתוצאה מהגזירות האלה? לנכים העניים ובעיקר לילדים.
אז איך ללא מנוף פוליטי משמעותי, ארגוני ההורים בכל זאת הצליחו? כאן קבור הסיפור הבאמת מעניין של ההסכם. לא הגדלת קצבת הילדים במאות שקלים; גם לא הסעיפים הנוספים שצפויים לשפר ברמה כזו או אחרת את רמת החיים של הנכים הבוגרים. הסיפור פה זה הסולידריות וההקרבה.
ביודעין, ארגוני הנכים – "נכה לא חצי בן אדם" ו"הנכים הופכים לפנתרים" – רתמו את העוצמה הפוליטית שלהם, וצריך לומר – גם את היכולת לחסום כבישים ביעילות, לטובת הילדים. הם הקריבו את האינטרסים של הנכים הבוגרים למען אלה של הילדים עם המוגבלויות ומשפחותיהם. אינטרסים, רק שתבינו, זה אומר כסף. במילים פשוטות, קצבאות הנכים הבוגרים יכולות היו להיות גבוהות יותר כבר ממחר, אם רק ארגוני הנכים היו דואגים לעצמם ולא לאחרים.
מייסד ויו"ר "נכה לא חצי בן אדם" אלכס פרידמן אמר אתמול במפורש בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת: "אני קודם כל דואג לחלשים". איל כהן מ"הפנתרים" השתמש אתמול במילה המפורשת "הקרבה". אמא לילד עם מוגבלות מארגון "לי"ן" בכתה אתמול בוועדה כאשר הודתה לפרידמן ולמנכ"ל שלו חנן טל על המתנה הגדולה שהעניקו לו ולחבריו.
בישראל 2021 מהלך כזה של סולידריות והקרבה אינו מובן מאליו. בכלל. לא יודע מה איתכם, אבל אותי הוא מרגש. נכים בוגרים מתגייסים למען ילדים נכים. נכים שמשתכרים הרבה מוותרים קצת בשביל שלנכים מתקשים יהיו חיים מכובדים יותר.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
מה שבטוח, לראשי מדינת ישראל יש מה ללמוד מראשי מאבק הנכים.
