נושאים קשורים

גם אפוטרופוסים יורשו לבדוק ב”הר כסף” ו”הר הביטוח”

חידוש לפלטפורמה לבדיקת חסכונות וביטוחים של משרד האוצר: גם אפוטרופוסים יוכלו לגשת למידע כדי לשפר את המצב הפיננסי של האדם לו הם מסייעים

ביטוח לאומי: נפגעי איבה זכאים למימון טיפולים אלטרנטיביים

בין הטיפולים: דיקור סיני, עיסוי, רפלקסולוגיה, טיפול באמצעות בעלי חיים, טאי צ'י, ביו פידבק ואפילו גלישת גלים. איך מקבלים את ההחזרים? כל הפרטים בכתבה

לאהבה אין מגבלה: צפו בהצעת הנישואים המרגשת

במהלך ההכנות למירוץ "איתן", דור שירן, ספורטאי אוטיסט, הציע נישואים לבת זוגו טל הוף, גם היא עם מוגבלות. כמובן שהיא הסכימה: "אני מחכה כבר לחתונה"

“במלחמה לא לקחו בחשבון אנשים עם מוגבלויות”

כך הודה שר הרווחה, יעקב מרגי, בדיון מיוחד בכנסת וסיפר: "פינינו אנשים עצמאית לאזורים בטוחים". התחייב ללמוד ולהפיק לקחים: "באוצר קשובים אלינו"
הסתדרות 480-100

דוח מטריד: שיעור מיטות האשפוז בישראל בירידה

על רקע המלחמה, מפרסם משרד הבריאות נתונים מדאיגים על הצפיפות במוסדות הבריאות השונים. המצב הקשה ביותר – באשפוז הפסיכיאטרי. בוסו: "נקדם את השינויים הנדרשים"
ראשיאנשים עם מוגבלויותאנשים עם מוגבלויותראש המוסד היוצא יוסי כהן: "כשיהונתן נולד, לא ידענו מה יהיה איתו"

ראש המוסד היוצא יוסי כהן: “כשיהונתן נולד, לא ידענו מה יהיה איתו”

בראיון ל"ווינט" ולאתר "שווים" לרגל "לילה סגול", מדבר כהן על ההורות לילד עם שיתוק מוחין ועל ההחלטה לגייס עובדים עם מוגבלות למוסד

יהונתן כהן נולד לפני 35 שנה בלידה טראומתית. “לא כל כך ידענו מה יש לו, תינוק מאוד קטן שנולד לידת מצוקה די מחרידה יוצא לעולם ולא ברור מה קורה איתו”, מספר אביו יוסי כהן, המוכר לכם כראש המוסד היוצא. “היה ברור שיש פגיעה מוחית, אבל לא היה ברור ההיקף שלה. לא היו ידועות התוצאות שלה לעתיד”.

פנינו לכהן בבקשה להתראיין על סיפורו המשפחתי לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות שחל היום, ה-3 בדצמבר, כמדי שנה. בישראל מצוין היום הזה בפרויקט “לילה סגול” של מפעל הפיס ואתר “שווים”, במסגרתו הוארו אמש בסגול יותר מ-150 בניינים בכל רחבי הארץ. כהן הגיע לאולפן “ווינט” ושוחח עם העיתונאית אלכסנדרה לוקש ואיתי.  

“אני רוצה לדבר על ההורות לילד עם מוגבלות”, פתח כהן את הראיון. “אתה מתכנן חיים, נכנס לחיי זוגיות, מתחתן, מנסה לבנות בית סביר למשפחה טובה, וקורות גם הפתעות והתמודדויות קשות כאלה. כששואלים אותי איך זה היה אז, בשלבים הראשונים, התשובה היא שלדבר הזה אתה לא יכול לעבור שום הכנה. אתה נהיה אבא לילד עם מוגבלות בלי שום הכנה מוקדמת. כולנו יודעים שיש ילדים כאלה סביבנו, אבל אף אחד לא יכול להכין אותך לכך שלך באופן הכי אישי, הכי אינטימי, הכי פנימי, הכי משפחתי, הכי קרוב, יקרה הדבר הזה. זה דבר שמעמיד את כולנו במבחן מאוד גדול ומשמעותי”.

יהונתן כהן ואבא יוסי (משמאל למעלה). צילום מהאלבום המשפחתי

יהונתן נולד עם שיתוק מוחין. הוא משותק בארבע גפיים וזקוק למטפל צמוד 24/7. אפילו לכתוב הוא לא יכול באופן עצמאי. העצמאות היחידה שלו היא שכלית ומחשבתית. “הבנו די מהר שיש עיכובים בכל ההיבטים הפיזיים אצלו”, משחזר כהן. “לעומת זאת, בציר האינטלקטואלי הוא מדביק כל הישג ואולי אפילו ממהר להתקדם לעומת ילדים אחרים. בקטע הזה הוא אוכל את כולנו בלי מלח”.

יוסי, האם נצרבה אצלך איזושהי חוויה בתור אבא צעיר, שבה אתה רואה יחס מתנכר או מעליב של הסביבה ליהונתן?

“אני זוכר מקרים בדברים הכי בנאליים של החיים. כיתה יוצאת לטיול והטיול לא נבנה לילד עם מוגבלות בכיסא גלגלים. הטיול נבנה לילדים רצים, הולכים, שוחים, מטפסים על הרים. הייתה לי ציפייה, בהמשך היא הצטמצמה, שהטיול יאורגן על פי צרכינו. זה לא היה ככה.

“אז הייתי צריך לארגן ימים חלופיים”, ממשיך כהן, “הייתי צריך לארגן ביום הזה טיול פרטי שלנו. הייתי עושה את זה לפעמים רק טיול של יהונתן ושלי, ולפעמים חברים שגייסתי עזרו לנו לנהל את הטיול הרגיל לפי היכולת לסחוב כיסא גלגלים בכל מיני מקומות. זה תמיד טיפה צורם, טיפה פוגע. אחר כך הדברים האלה מתנרמלים, לנוכח ההבנה שקשה לארגן את כל החברה לפי הצורך שלנו. אבל בוודאי שהשאיפה חייבת להיות שם”.

יש פה דיסוננס. אתה יוסי כהן ראש המוסד. כשיהונתן נולד היית סוכן ביון, סמל לגבריות ולעוצמה. יש לך מוניטין, קוראים לך ‘הדוגמן’. ואז, תוך כדי, יש לך ילד, יהונתן, שצריך אותך, שזקוק לך, שהנראות שלו שונה לחלוטין. הרגשת את הדיסוננס הזה?

“הוא קיים מאוד חזק, מאוד חזק. אני חושב שנגעתם בהרבה נקודות חשובות, כי בסיכומו של דבר המודעות של מי אתה ומה אתה בסביבה המקצועית היא מאוד גבוהה, ונוצר פער מאוד גדול. כל הזמן הייתי חייב להזכיר לעצמי שיש פער מאוד גדול ומשמעותי בין כולנו לבין יהונתן. אחד הדברים שמייצרים פתרון לדיסוננס זה מגע מאוד אינטנסיבי איתו כל הזמן, גם פיזית וגם אינטלקטואלית. כל הזמן להתקרב אליו, כשאתה חש אותו, שומע אותו, צוחק איתו והוא צוחק עליך. היום הוא קורא לי ‘זקנצ’יק’. הוא שואל אותי ‘מה העניינים זקן קטן?’ יש בינינו חידודי לשון כאלה, זה פותר חלק גדול מהבעיה”.

איך זה מסתדר עם עבודה כמו שלך? אתה מסתובב בעולם, בין מדינות. איך ממשיכים לייצר אינטראקציה עם הילד?

“איה אשתי ואני היינו זוג מאוד צעיר כשיהונתן נולד, בני 25, והדיון הראשון בבית היה לאן ממשיכים מכאן. אני כבר הייתי בתוך המשרד/המוסד, ואני זוכר את הדיון הזה מצוין. ישבנו ושאלנו את עצמנו איך ייראו חיינו מכאן ואילך. עד כמה תהיה השפעה לדבר הזה על השאיפות הפרטיות שלנו. והחלטנו החלטה אסטרטגית מאוד חשובה, שמאוד מומלצת לכל המשפחות שמתמודדות היום עם ילדים עם מוגבלויות: אל תוותרו על השאיפות שלכם. ילדים שמחים הם ילדים להורים שמחים. אם אנחנו היינו זזים מהמסלולים המקצועיים ומוותרים על השאיפות שלנו, אני חושב שהיינו יכולים לתת ליהונתן פחות מכפי שאנחנו נותנים לו, תוך כדי שאנחנו מממשים את ייעודנו בחיים.

“צריך להודות שזה היה אתגר לא מבוטל. המוסד היה מאוד תומך באותן שנים. תחשבו שהיינו צריכים לצאת לחו”ל עם תינוק מאוד קטן עם מוגבלות, לסדר לו מערכות חינוכיות בשפות זרות, מטפלים זרים, הכל שונה. אבל הייתה החלטה מאוד ברורה לא לוותר,  גם לא ליהונתן על זה שהוא חלק ממשפחה קצת שונה, מאוד אינטנסיבית, מאוד זזה בעולם, עם אבא שלא נוכח בלא מעט ימים ולילות. יש כל מיני סיפורים שאני מגיע לנקודה מסוימת בחו”ל אחרי ארבע שעות נסיעה או טיסה, מתקשר הביתה לשאול מה נשמע, ואיה אומרת לי שהוא אושפז, ואז אני רץ עם הטרולי והחליפה לבית חולים. היו המון אירועים כאלה”.

הייתה דילמה אם להביא ילדים נוספים?

“לא הייתה דילמה, אבל כן היה דיון, כי המתח עולה”.

אפשר להגיד שזה גם חלק ממה שבנה אותך? שבלי החיים לצד יהונתן היית מישהו אחר?

“חד משמעית כן. אני איבדתי את הזכות להתלונן על ‘קשה לי’, על ‘לא פשוט’. היו לי המון שיחות בעניין עם מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר ואחד המנטורים שלי, שגם עזר לנו מאוד לגייס את יהונתן לצבא. יהונתן היה אחד מפורצי הדרך בתחום הזה. כשהוא התגייס הצטלמנו, איה ואני, איתו בבקו”ם. תמונה של יהונתן בכיסא גלגלים עם מדים עליו מהדקות הראשונות שלו כחייל. ההתרגשות הייתה נורא גדולה, כולנו היינו בהיי כזה.

“איבדתי את הזכות להתלונן שקשה לי”. ראש המוסד היוצא יוסי כהן

“רציתי להודות לדגן על העזרה, אז מיסגרתי את התמונה וכתבתי בשמו של יהונתן הקדשה אישית. חתמנו בשמו, כי הוא לא יכול לכתוב: ‘טוראי יהונתן כהן, בהערכה ותודה’. דגן לוקח את התמונה, מסתכל עליה ואומר: ‘אני תולה אותה שם’, מתחת לשתי תמונות מוכרות של סבא שלו, רגע לפני שהנאצים מוציאים אותו להורג. הוא תולה את התמונה של יהונתן בלשכתו לצד התמונות האלה. תמיד כשהייתי רואה את דגן בחדרו, הוא היה מספר שכשאנשים אומרים לו שקשה להם, הוא מצביע על התמונה ואומר להם: ‘תסתכלו עליו’. ההורות הזו היא אירוע שמאוד מעצב אדם”.

באותה נקודה בבקו”ם אתה מזיל דמעה?

“יותר מאחת. תשמעו, זה היה מרגש מאוד. יהונתן סיים את השירות הצבאי שלו כסרן ב-8200. בכלל, אני רואה היום התגייסות מרשימה בצה”ל לתחום הזה. יש מעבר מרעיונות פרטניים לרעיונות מערכתיים. לגבי המוסד, גם שם עשינו שינוי גדול בנושא. אנשים עם מוגבלויות נבדקים אינטלקטואלית, נערים ונערות שנמצאים על הרצף האוטיסטי משתמשים ביכולות הוויזואליות שלהם לטובת פיענוח של תצלומי אוויר, של תמונות לוויין. זה דבר נפלא. בצבא יש החלטה עקרונית לגייס אנשים עם מוגבלויות, וזה יקרה יותר ויותר. בשוק האזרחי הנושא של גיוס עובדים עם מוגבלויות לא נאכף למרות החקיקה. לכן, כל המשמעות של ‘שווים’, ובכלל כל הפרויקט הזה, היא נאצלת בעיניי”.

תמונה של יהונתן בלשכה. מאיר דגן ז”ל

יוסי, אתה מתאר מצב תיאורטי בו איש מוסד, איש שטח, יכול להיות אדם בכיסא גלגלים?

“כן”.

איך זה מסתדר?

“אני יכול לטעון שיכולת אינטלקטואלית ומבצעית גבוהה אינה כרוכה בהכרח בחלק מהדיסיפלינות ביכולת פיזית מושלמת”.

אם צריך תוכנית מילוט? אדם צריך לברוח?

“הכל אפשרי”.

יש היום יותר מ-100 עובדים עם מוגבלות במוסד. חלק מזה היה חזון שלך, נכון?

“זה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם. יחד עם הפקודים והפקודות שלי במוסד הרמנו פרויקט גדול ומשמעותי לגיוס אנשים עם מוגבלות, וזה קורה. לא רק ברמה של החיילים המתנדבים. היה יריד תעסוקה לאנשים עם מוגבלות (יריד שאורגן על ידי בנק הפועלים – ע.מ), ושאלו אותי איך לנהוג ומה לעשות. אמרתי שנכין באנרים ונכתוב ‘המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מגייס אנשים עם מוגבלות’. הגיעו אנשים לביתן וגייסנו מתוכם את אלה שיכולים לעבוד אצלנו. אנשים שלא קיבלו מעולם הזדמנות להשתלב בשוק העבודה, השתלבו דווקא במוסד. הדבר הזה מכבד את כולנו”.

מה צריך לעשות כדי ששוק העבודה יקלוט יותר עובדים עם מוגבלות?

“אני חושב שחלק גדול מההסתכלות הסלקטיבית בנראות של בני אדם זה דבר שאנחנו צריכים לטפל בו כל הזמן, כחברה, כמדינה, כפרטים. אבל אין ספק, כשרואים עיוור או אדם בכיסא גלגלים או עם צורת דיבור או גוף שונה, אנחנו נוטים להירתע. הדבר הזה הוא מכאיב מאוד, במיוחד במקרים שאתה כהורה ואחר כך כמעסיק בארגון גדול, יודע מה המשמעות האמיתית לגבי אותו אדם עם מוגבלות, ומה המשמעות מבחינת קליטתו בשוק העבודה. גם למשפחות שלהם, שמייחלות לכך, וזה הדבר המרכזי של הורה לילד עם מוגבלות – אתה רוצה למשוך אותו להיות כמו כולם. אתה רוצה שמה שקרה לו לא ישפיע באמת על חייו. זה אתגר שחייבים להשקיע בו הון לא מבוטל כי יש לו משמעות היקפית גדולה מאוד, גם על האדם עצמו, גם על המשפחה, ולא פחות מכך על הארגון שבתוכו הוא עובד, וכמובן גם על המשק”.

הראיון המלא – ב”ווינט”

מייסד "שווים", בעל 20 שנות ניסיון בעולם העיתונות. שימש כרכז הכתבים של ”ידיעות אחרונות“, עורך המוסף הכלכלי ”ממון“ ועורך התוכנית ”חדשות הבוקר“. בעל קשר אישי לקהילת המוגבלויות: בנו הבכור אוהד הוא אוטיסט.

כתבות אחרונות