אם פתחתם טלוויזיה בימים האחרונים, כנראה שלא הצלחתם לחמוק מהפנים של נועם גז, כוכב הפרסומת החדשה של חברת שטראוס. גז, צעיר יפה תואר וקטוע יד, מוביל את הפרסומת של החברה לסדרת החטיפים המיוחדת שהוציאה לאנשים עם מוגבלויות.
כפי שפורסם ב”שווים”, המהלך נולד בעקבות פנייה לשטראוס מטעם מיזם “שווה פיתוח”, מייסודם של הארגונים “ג’וינט ישראל”, “מעבר למגבלות” ו”ציונות 2000″. מובילי המיזם סיפרו לאנשים בשטראוס על ילדה בשם אביב, שהתלוננה שהיא לא מצליחה לפתוח את החטיפים האהובים עליה.
בעקבות הפנייה נרתמו בשטראוס למציאת פתרון, ופיתחו קו חדש של שקיות שאפשר לפתוח ביד אחת. מי שנבחר להופיע בחזית הקמפיין הוא גז, שמאז שעלתה הפרסומת הפך לפנים מוכרות ברחוב.
איך בכלל הגעת לקמפיין הזה?
גז: “ממש במקרה. בעמותה ‘גולשים ללא גבולות’ פרסמו פוסט בפייסבוק עם סיפור החיים שלי והגלישה, ובשטראוס ראו את הפוסט. הם פנו אליי ואמרו שהם מחפשים גולש עם יד אחת ושאני מתאים להם. התסריט היה כבר מוכן מראש, ואני פשוט זרמתי איתם. לא ידעתי למה אני נכנס ועד כמה זה הולך להיות גדול. מהרגע שהפרסומת עלתה, הפלאפון שלי מתפוצץ מהודעות בוואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם וכל מה שרק תרצה. החניכים שלי צועקים עליי: צא לנו מהטלוויזיה! להגיע לפריים טיים זה הזיה”.
“הרימון התפוצץ לי ביד”
הסיפור של נועם גז (23), תושב באר שבע, מתחיל כמה שנים אחורה. לאחר סיום לימודיו בתיכון, הוא עוד לא הספיק לטעום את טעם החופש וכבר התגייס – שלושה שבועות בלבד אחרי הבגרות האחרונה. גז התגייס לתותחנים, ולאחר גיבוש התקבל ליחידה המובחרת של החייל, “מורן רוכב שמיים”. היחידה עוסקת בהפעלת כלי טיס בלתי מאוישים. אבל אז, כחלק מהאימונים, זריקת רימון אחת הסתיימה עבורו בתוצאה טרגית.
“הרימון התפוצץ לי ביד שמאל והיד נקטעה מיד, רסיסים עפו לתוך המוח שלי והפכתי לעיוור בעין ימין”, מספר גז על הרגע ששינה את חייו. “אני לא זוכר הרבה מאותו האירוע, רק שהייתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים. שבוע אחרי הפציעה כל הפנים שלי היו נפוחות. ההדף פגע לי במיתרי הקול דיברתי ממש כמו דארת’ וייד. השמיעה נפגעה לטווח הקצר, השיניים נפגעו, עברתי המון טיפולים פלסטיים וטיפולי לייזר לשיקום עור הפנים. הטיפולים עזרו בסוף, ורק נגיד שאם צריך מדריך שיגיד איפה נמצאת כל מחלקה בתל השומר, אני מוכן וזוכר בעל פה”.
בדרך לאולימפיאדת לוס אנג’לס
בזכות השיקום היסודי, חודש בלבד אחרי הפציעה גז כבר עלה על מזרן הג’ודו, אחת האהבות הגדולות בחייו. “מגיל קטן אני מתאמן בענף, התחלתי מתלמיד ואז הפכתי למורה. היום אני מאמן את החניכים שלי במטרה להוביל אותם לאולימפיאדת 2028 בלוס אנג’לס”.
בעקבות הפציעה הוא השתחרר מצה”ל, אבל התעקש לחזור ולשרת. בזכות כישוריו בבית הספר (בוגר יחידות ריאליות בהצטיינות בעירוני ד’ תל אביב), הוא התנדב כסטודנט עובד צה”ל לחטיבת המחקר של אמ”ן. כיום הוא סטודנט לתואר ראשון בהנדסת חשמל ומחשבים, באוניברסיטת בן גוריון, ומתגורר עם שותפים בבירת הנגב.
לאחר הפציעה, אימץ גז תחביב ספורטיבי נוסף: גלישת גלים. ביחד עם חבריו הוא החל לגלוש במסגרת ‘עמותת “גולשים ללא גבולות”, מיזם התנדבותי עבור נכי צה״ל וחיילים פוסט-טראומטיים. מובילי המיזם, שמתקיים בסיוע בית הלוחם בתל אביב, מאמינים בכוח הריפוי של הים והגלישה.
גז התמקצע בגלישה עם יד אחת בלבד, וגילה שזה קשה במיוחד. “לא פשוט למצוא את האיזון על הגלשן ביד אחת, להבין איך לפנות ומה לעשות. הפציעה היא נוכחת מולי תמיד ואין לי לאן לברוח, אין לי איך להסתיר אותה, אז החלטתי למנף את זה ולהתגבר על כל הקשיים”. מלבד ישראל גלש גז בשנים האחרונות במרוקו, איטליה, מקסיקו ולאחרונה גם בסרי לנקה.
לפתוח חטיף עם השיניים והרגליים
גז, שחזר רק לפני שבוע מסרי לנקה, עוד לא מכיל את הרעיון של לצפות בעצמו בטלוויזיה, ומתקשה לעכל את השינוי הגדול שהוא מעורר. “אני אגלה לכם סוד, לפתוח חטיפים יכולתי גם אחרי הפציעה עם השיניים והרגליים, אבל אין ספק שעכשיו זה באמת כל כך קל וזה רעיון מצוין”, הוא אומר.
“הרעיון הוא להעלות מודעות, ואם אדם ללא מוגבלות פיזית רואה את הפרסומת ואותי, קטוע היד, וחושב לעצמו ‘איך אנשים עם מוגבלויות פיזיות פתחו שקיות של חטיפים עד שהפתרון הזה הגיע’, אז עשיתי את שלי”.
גז לא מרגיש אדם עם מוגבלות, ואומר שהוא יכול לעשות את כל מה שחבריו עושים, אבל הצעד הזה של חברת שטראוס הוא מבחינתו סופר-חשוב. “אני מקווה שבעקבותיהם עוד חברות ישימו על כך דגש”, הוא אומר. “להיות מתוסכל זאת החלטה. לצערי, החיים לא נגישים לאנשים עם מוגבלות, בייחוד בישראל, וזה מורגש כמעט בכל דבר, אבל נראה שגלגלי הצדק החלו לפעול. אני לא רואה את עצמי ככוכב, אני בנאדם רגיל, וממילא מאז הפציעה אנשים מסתכלים עליי ברחוב – אז עכשיו הם גם מזהים אותי מהפרסומת”.
אז מה הלאה מבחינתך?
“אני שאפתן מאוד, ואני בטוח שאצליח בכל דבר שרק ארצה. לא משעמם לי בחיים. אני היום מאמן ג’ודו, גולש, סטודנט, ועורך הרצאות על כל מה שעברתי בחיים ועל שיתוף הפעולה שלי עם עמותת “TOM” שמייצרת פרוטזות נגישות בהדפסת תלת ממד ובמחיר שווה לכל כיס. אני מקווה לפנות מקום גם בעתיד הקרוב לפעול ולהתחיל בהקמת משפחה משלי. הקטיעה? אני לא מתייחס אליה במיוחד. כן יש הרגשה של חריגות מסוימת ברגע שאני נמצא בברים ובמועדונים, וזה בסדר. רושם ראשוני זה לא הכל, וברגע שאני מספיק עקשן תאמין לי שאני מגיע לרושם שני והכל טוב”.
