"למרות שאני באה מתחום בריאות הנפש, אני לא יודעת מה עובר עליה"- ככה אמרה חברת הכנסת מיכל וולדיגר על יושבת ראש הקואליציה, עידית סילמן, שפרצה בבכי בוועדה בכנסת בשבוע שעבר.
תרשו לי לפרש את האמירה של ח"כ וולדיגר. היא במילים אחרות קוראת לעידית סילמן משוגעת\היסטרית, וכל זאת בגלל שהיא בכתה! בכי הוא הבעה של רגש. והכנסת היא מקום מקצועי, שבו אמורים להתנהל במקצועיות ואיפוק. נכון? נכון? לא נכון.
כואב לך? תשתקי או תדחיקי
חברי וחברות כנסת צועקים וצורחים ומביעים כעס כל הזמן. כעס הוא רגש לגיטימי שמותר להביע בכנסת. כעס הוא רגש גברי, שבדרך כלל אנשים שוכחים שהוא אפילו רגש. הסטיגמה על הבעת ייאוש וכאב של נשים היא סטיגמה קשה לצערי הרבה פעמים גם בתוך העולם הטיפולי של בריאות הנפש.
אנחנו חיים בעולם שבו פסיכיאטרים עדיין נותנים כמעט לכל אישה את התווית של "אישיות גבולית", ברגע הראשון שהיא מחצינה סימני מצוקה. התוויה שחברותי קוראות לה, ובצדק, ההיסטריה המודרנית.
אנחנו חיים בעולם בו נשים שחיות עם כאבים כרוניים מקבלות הפניה לפסיכיאטר, בזמן שהן סובלות ממחלות שזקוקות לטיפול רפואי, כמו אנדומטריוזיס. כואב לך? את מיואשת? את סובלת? הכל בראש שלך. תשתקי או תקחי כדור הרגעה. תדחיקי עמוק פנימה. אל תבכי, בכי זה רגש מתועב.
בעולם כזה מותר בכיף לכעוס ולצעוק במקומות פומביים כמו בכנסת, אבל אסור לבכות. אוי לא, רק לא בכי. אישה בוכה היא אישה היסטרית, משוגעת. בוא נעשה פתולוגיזציה של דמעות ונעלים אותם מהמרחב הציבורי.
ונהפוך הוא
אבל מה שהכי חמור בתקרית הזו היא העובדה שכל זה קרה במסגרת דיון על חוק של חברת הכנסת וולדיגר, על סטיגמה כלפי נוער מתמודד נפש. אני מניח שלקראת פורים וולדיגר רצתה להראות לנו דוגמה חיה ובועטת לעיקרון של "ונהפוך הוא"- איך פועלים לקראת משהו ויוצרים תוצאה הפוכה. איך מחוקקים חוק למען מתמודדות ומתמודדי נפש ונגד סטיגמה נגדנו, ובו זמנית עושים שימוש ברטוריקה כל כך סטיגמטית כלפי חברת כנסת שבסך הכל הביעה רגש נורמלי.
אני מעריך מאוד את ההתגייסות של חברת הכנסת וולדיגר לנושא של בריאות הנפש, את היותה חלק מהשדולה לבריאות הנפש בכנסת ואת העובדה שהיא טורחת ומגיעה לכנסים ואירועים של בריאות הנפש. אבל השינוי, איך נגיד את זה, השינוי צריך להתחיל בתוכנו.
הכותב, בן 25, הוא טרנסג'נדר, יוצא החברה החרדית, סטודנט לספרות ופילוסופיה יהודית, מרצה, ובעל ערוץ יוטיוב חינוכי
