בשבועות האחרונים אני לא יכול לשמוע את השאלה "מה שלומך?" או "איך אתה?", בעיקר בגלל שנראה שהסביבה לא מוכנה לקבל את זה שמצבי לא בסדר. אני לא בסדר. אני לא בסדר כשאנשים מתים ברחובות, אני לא בסדר כשיורים במתמודדי נפש, אני לא בסדר כשהאפשרות שאין הנהגה צפה על פני השטח ונהיית אמיתית. מעבר לעובדה שמדובר אובייקטיבית באירועים מטלטלים, כפוסט טראומטי הם משפיעים עלי בצורה עוצמתית, שיכולה להתפרש על פני זמן ארוך יותר מאנשים אחרים.
למרות שתודה לכל האלים והאלות אף אחד ממכרי לא נכלל בפיגועים, אני באבל. מצאתי את עצמי בוכה, מתעורר ביקיצה טבעית ממש מוקדם בבוקר, וקצת יותר דרוך ועצבני לאורך היום. היו יותר התקפי חרדה ויותר פלאשבקים, וגייסתי את כל הכלים שלי כדי להתמודד. ביקשתי דחיות לחלק מהמטלות שלי בלימודים, ביטלתי את הוי הכחול בוואטסאפ ונחתי יותר (סדרות היסטוריות קוריאניות חזרו ללו"ז הצפוף שלי).
אני בטוח שחלק מהמרצים שלי חשבו שמדובר בתירוצים, או שהאנשים שלא עניתי להם חשבו שאני מתעלם. אבל אני יודע במלוא הכנות שלקחתי את הזמן שהייתי צריך כדי להרגיע את מערכת העצבים שלי.
השקט שמסתיר את הסערה
כפוסט טראומטי, אני ממילא יותר דרוך, פחות רגוע, חסר מנוחה. כשאנשים מדמיינים 'פחות רגוע' הם מדמיינים אדם צועק וכועס, אבל לא לזה הכוונה. פחות רגוע מתייחס לסערות הפנימיות שמתחוללות בתוכי. מבחוץ ולאחרים אני נדמה רגוע ושקט, מה שעוד יותר מוסיף על הבעיה.
כשלא רואים את הקושי, קשה להתייחס ולתת מענה. קשה לראות מאחורי הפרצוף השלו שלי את מערכת העצבים האוטונומית שמשחררת אדרנלין כי היא חושבת שלא בטוח, את מצבי הקיפאון והבריחה. במצבי סכנה אובייקטיבית, כל המערכות האלו מתגברות. האדרנלין זורם ואני ער 22 שעות ברצף.
דמיינו את זה ככה: האם ראיתם אי פעם זברה נרדמת בזמן שרודף אחריה אריה? המוח שלנו לא יודע להבדיל בין ידיעה חדשותית על אסון, לבין אריה רודף אחרי בסוואנה. סכנה זו סכנה.
לכל אחד מאיתנו שריטות ואתגרים שונים
כאדם מבוגר שלוקח חלק בחברה, אני צריך לעמוד בלוחות זמנים, לבצע את תפקידי בעבודה ולקחת אחריות על מגוון מטלות שעלי לדאוג להם. ואני עושה את זה. אני מעדיף כל יום בחיי כמבוגר על פני חיים כילד. אבל לפעמים אני צריך להאט את הקצב, לנשום עמוק ולהפחית מהעומס, כדי שהתפקוד והעשייה החיובית יוכלו להימשך.
במדינתנו הקטנה, לצערנו, יש הרבה יותר מדי פוסט טראומטיים. חלקם גלויים כמוני, חלקם בארון וחלקם אפילו לא מודעים לכך שהם צריכים לעבור אבחון. למען כולנו, אחרי מצבי אסון וזעזועים פוליטיים וחברתיים, תנו לנו לחזור לעצמנו בקצב שלנו. בצורה שטובה לנו. לא כולם נהיה בסדר באותו קצב, וזה בסדר גמור.
כמו שאמרו חז"ל במסכת ברכות: "אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" – בני אדם שונים חיו חיים שונים ומגוונים, לכל אחד מאיתנו שריטות שונות ואתגרים שונים. יש מקום לכולנו!
