אנשים עם מוגבלות, משפחות ופעילי זכויות אדם התכנסו אתמול (רביעי, 20.4) יחד להפגנה בתל אביב, כדי לדרוש חיים עצמאיים בקהילה עבור אנשים עם מוגבלות. תחת הכותרת "ממוסדות לקהילה: אנשים עם מוגבלות יוצאים לחירות", ביקשו המשתתפים להעביר מסר שלכל אדם יש זכות לחיים בכבוד ובתנאים מכבדים תוך מיצוי הזכות הבסיסית – הזכות לבחור בעצמך.
את העצרת יזמו והובילו שורה של פעילות ופעילים עם וללא מוגבלות, באקט עממי וללא שמות גדולים והפקות ענק. אל היוזמה הצטרפו מספר ארגונים, ובהם "לינק 20", עמותת "בזכות" ו"התנועה לעצמאות". מה שייחד את האירוע הייתה המעורבות וההובלה של צעירים עם מוגבלות, שביקשו להשמיע את קולם בעצמם, מבלי שמישהו אחר יעשה זאת בשבילם.
"בעיית ההוסטלים" זינקה לסדר היום הציבורי לפני יותר מחודשיים, עם התפוצצות פרשיית ההתעללות המזוויעה במעון "בני ציון" בראש העין. מאז נחשפו עוד מקרים של פגיעה באנשים עם מוגבלות במסגרות שונות – מה שהוביל את יוזמי העצרת לרצות להשמיע קול זעקה שיגיע עד לשולחנם של שר הרווחה מאיר כהן ומקבלי החלטות נוספים.
נכון להיום, עבור חלק גדול מהבוגרים עם מוגבלות, הברירה הראשונה היא מעבר למגורים בהוסטלים שתחת פיקוח משרד הרווחה. השהות שלהם במקום ממומנת בידי המדינה (כולל קצבת הנכות שלהם שמועברת לטובת העניין), ולכאורה יש מי שדואג להם. לכאורה, כי לאורך שנים מסגרות הדיור סובלות מבעיות קשות: חוסר בהכשרות, כוח אדם לא מיומן, תחלופה מהירה של עובדים בגלל תנאי עבודה גרועים, הזנחה של דיירים, ובמקרים קיצוניים גם אירועי התעללות.
למרות זאת, משפחות רבות נאלצות לשלוח את הילדים להוסטלים פשוט כי אינן מסוגלות לטפל בהם בבית. מצד שני, חלופות של מגורים בקהילה אינן ריאליות ברוב המקרים, מכיוון שהמדינה לא מספקת את המעטפת הכלכלית והטיפולית שדרושה לשם כך. במצב הזה, החלום של אנשים רבים לחיות בקהילה תוך שאיפה לחיים עצמאיים ככל הניתן, נגוז.
במהלך העצרת עלו לדבר על הבמה אנשים עם מוגבלות, בני משפחות ופעילים חברתיים. חלקם שיתפו באומץ בזוועות שחוו קרוביהם בהוסטלים וגם בחוויות קשות של דיירים אחרים. לצידם הופיעו אמנים עם מוגבלות, שסיפקו רגעים של הפוגה בין הדוברים. אחת מהנואמים הייתה נעמה לרנר מ"התנועה לעצמאות", שהטיחה האשמות קשות במערכת הרווחה. "מתהלכים כאן בינינו, בערב הזה, אנשים שהדביקו להם תווית הפרעת התנהגות בלי שום בסיס", אמרה לרנר, "סתם, בלי סיבה. רק כי התווית הזו מאפשרת למדינה לסגור את אותם אנשים במוסדות סגורים. מאחורי הדלתות של אותם מוסדות אותם חוסים עוברים התעללויות והזנחה, אלימות קשה ועונשים איומים. כל זה כשיש אלטרנטיבות לחיים עצמאיים בקהילה, חיים של כבוד, של רווחה, של משמעות ומיצוי עצמי".
שון יורמן, צעירה בת 25 עם שיתוק מוחין, מיוזמות ומובילות המחאה, שיתפה בסיפור האישי שלה. "כיום אני גרה עם ההורים ושואפת לחיות בקהילה, כמו הזכות שיש לכל אדם אחר ללא מוגבלות", אמרה יורמן. "אני רוצה לחיות חיים מלאים, ליהנות, לצרוך תרבות ולהיות כאחת האדם. אני לא צריכה לחכות ליום שבו הוריי יהיו מבוגרים מדי בכדי לטפל בי. כיום יש מספיק שירותים ואמצעים שהמדינה יכולה וצריכה לספק כדי לתת לי ולכל אדם אחר עם מגבלה את הזכות לחיות בקהילה בכבוד הראוי. אבל מבחינת הרווחה, החיים מחוץ לבית הם חיים במוסד, שם לצערנו נשללות כל הזכויות הבסיסיות שיש לאדם".
בין האנשים שהגיעו לעצרת ניתן היה לראות את דפני ליף, ה-סמל של מחאת האוהלים הענקית מ-2011. "אני חיה בחברה שנמצאת במשבר אמפתיה", אמרה ליף לאתר "שווים", "ואנחנו נוטים לתת אמפתיה למי שאנחנו מזדהים איתו, מי שדומה לנו, לצערי הרב, יש נטייה להסתכל על אנשים עם צרכים מיוחדים ולפספס את המיוחדות שבהם. לכן, המחאה הזו חשובה כי הגיע הזמן להפסיק להסתכל עליהם רק כעל צרכים מיוחדים, וכן, גם להתאים את סל השירותים בהתאם לכל אחד". ליף ביקשה לחזק את מובילי המחאה, ובהם שון יורמן, במה שנראה לרגע כמו מפגש של מנהיגות חברתיות, כל אחת בתחומה.
את הערב סגרה גלי דובש גוב ארי, אמא של אורי, בן 24 עם שיתוק מוחין מיקנעם. "כשמקרי ההתעללות בראש העין נחשפו, אורי אמר לי 'אמא, תבטיחי שאת לא שמה אותי במוסד', ואחותו לא הפסיקה לבכות", סיפרה. "אז אמרתי 'די, אי אפשר לשתוק יותר, חייבים לשים את הנושא על סדר היום'. זה גם לא הסוף. אנחנו נחזור הנה שוב ושוב עד שנבטיח את הזכות לחיים בקהילה בצורה חופשית. וכל פעם שנחזור הנה, נבוא חזקים יותר וגדולים יותר".
