ביום השואה אני מרגיש כאב גדול, שאינו קשור רק לקרובי משפחתי, שנרצחו בגלל שהיו יהודים. הכאב הנוסף חובק את כל אלה שאת שמם אינני יודע ואת פניהם אינני מכיר, אבל גם הם קרובים אליי עד מאוד – אנשים עם מוגבלויות.
הנאצים רצחו אנשים עם מוגבלויות לפני שהם בכלל התחילו לממש את תוכניתם רחבת ההיקף לטיהור גזעי ואתני. אנשים עם מוגבלויות, פיזיות וקוגניטיביות היו בעיניהם ההיפך הגמור מהעולם שהם דמיינו: עולם בו שולטים אנשים מושלמים בגופם, שמכחידים את החלש מהם.
“איש זה עולה לכם כסף רב”
לרצח, שהם כינו: “המתת חסד”, קדמה הכנה בדעת הקהל בצורת תעמולה. ציורים שנועדו להיות דוחים של אנשים עם מוגבלויות, בעיקר קוגניטיביות, שמתחתם הופיע הכיתוב: “איש זה עולה לכם כסף רב: (נקבו בסכום כלשהו) מדי חודש”.
ואם לא די בנשמות הטהורות הללו, שנרצחו על לא עוול בכפן, רק משום שנולדו בגוף שונה, הנאצים גם הטילו מום באנשים רבים. לישראל הגיעו מי שכונו: “אודים עשנים”, שרידי יהדות מפוארת של אירופה, שמספר חקוק בזרועם והרוע שנחרט בנשמתם מעיר אותם בלילה בצעקות.
אני עוצם את עיניי באזעקה ופוקח אותן לאחר מכן, ואותה שאלה מהדהדת בלבי: “האם אני בטוח פה? האם למדנו את הלקח?” התשובה היא, באופן כללי: “נראה שכן”. המדינה הזו הוקמה כדי להיות בגופה וברוחה אנטי תזה לרוע הנאצי.
אלוהים שבשמיים, תדריך את צעדנו
שני גורמים אפשרו את הנאציזם: שלטון שכונן מנגנון רצחני, ואוכלוסייה ששתקה מתוך הסכמה או בגלל פחד.
במדינת ישראל, 2022, השלטון מקדם חקיקה שתאפשר לאנשים עם מוגבלויות לחיות בכבוד ולהשתלב בחברה. אני לא תמיד מסכים עם הדרך שבה המחוקק מפרש את הצרכים של אנשים עם מוגבלויות או עם הפתרונות המוצעים, אבל אני לא מפקפק בכוונה הטובה.
הפוליטיקאים גם למדו לא לדבר על אנשים עם מוגבלויות רק בשפה כלכלית, כלומר רק כעל בריות לא יצרניות עם תג מחיר מנופח. הזמנים האלה עברו. רוב האנשים שאני פוגש במרחב הציבורי מגלים הבנה והתחשבות כלפי אנשים עם מוגבלויות.
אל מלא רחמים, תחת כנפיך הם חוסים כעת. ואנחנו נושאים אליהם את עינינו כאל כוכב הצפון, כוכב המצפון, שידריך את צעדינו על פני האדמה.
